top of page
  • תמונת הסופר/תאורן עמית

אחרי הצוקים הגדולים

הכי כדאי לנסוע לצפון מערד דרך כביש הבקעה. אז השבוע נסענו את הדרך הזו פעמיים. שלוש שעות לכיוון. מסע מים אל ים, מאדמת המלח האכזרית ועד למי החיים של ישו.

ארץ קשה וחרבה. במקום בו נגמרים האנשים, והמקומות, והצפיפות, והמלחמות, יש צוקים גדולים, מבעדם נזרק כל מה שכבר אין צורך בו. שבר גדול, לאורכו מפוזרים באקראי קיבוצים נטושים, מבני ענק מחוררים, מנזרים ירחיים עם תאי התבודדות מרוחקים אף יותר. חממות קרסו לצידיו, הים נסוג ממנו, הוד ההרים הגבוהים נדחק אליו, לא אנושי בכלל. בשלב מסוים רואים שדווקא מנסים להחזיק באדמה, בישובים מיניאטוריים, עקשניים, מעוטרים בשלטים של יוזמות לרגע, החייל בכניסה אומר שהמקום כבר לא קיים, יש רק שלט, קטעים ששמת לב.

 

עצוב לנו לנסוע על הכביש הזה. זו דרך רחבעם זאבי, הרחק מבני האדם, מהזיכרון המשותף, מהחגיגה הגדולה שקוראים לה מדינת ישראל. העיר הגדולה היחידה על הכביש היא בית שאן. תראה, אורן, כל החזיתות של הדירות בבניינים כאן נראות כמו האחורה שלהם.

 

בדרך חזרה מהכנרת החוויה קשה אפילו יותר. העיר הבאה על כביש 90 תהיה אילת. כביש צר בין ים לצוק, לאורך בריכות האידוי של המפעלים.

 

אנחנו פונים למעלה, לעיירה קטנה וטרודה שתלויה על הצוק, רגע לפני שתיפול גם היא לשם, כמו בסרטים, כמו הנמלט ברכב, שברח וידע לעצור בזמן, אבל הרודפים שלו רק מתקרבים אליו. 

פורסם במקור ב"כביש 40"

0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

הנגב נשאר דרום

שני מישורים שונים, מתקיימים זה לצד זה כמעט ללא קשר באזור הזה. מה זה אומר עלינו בחומוסיה במרכז המסחרי במצפה רמון יושבים כמה מורים מבית הספר. זה מורה לגיטרה, זו מורה לאמנות, זה מורה לדרמה. הם באו מתל אב

Comments


bottom of page