אמץ קשיש

יש המון קשישים שיושבים לבד בחדרים שלהם ברויאל, אמר לי חננאל, שמשום מה לא מוריד את הוסט הצהוב שלו אף פעם. אנחנו חייבים למצוא דרך לעבור אצלם בחדר, להפיג להם קצת את הבדידות. בוא ניקח קבוצה של מתנדבים וניתן להם לשבת עם האנשים האלה כמה פעמים בשבוע. ככה, שיהיה להם מעניין. אבל לא נקרא לזה 'אמץ קשיש' - לא לאמץ ולא לקרוא לאף אחד קשיש. אולי 'שכנות טובה'. קיבלתי רשימה מהאחראית על הקשישים בעיריית שדרות, כנראה שכולם בים המלח. בוא נתקשר אליהם ונראה אם הם יהיו מוכנים לקבל את המפגשים האלה. 

התקשרנו לאחד. אמר בשמחה. התקשרנו לאחר. לא הבין את העניין. התקשרנו לעוד כמה וכמה, ואף אחד לא ענה, או לא היה מחובר, או לא רצה. הגענו לפלונטר, אולי עם שני אנשים שהסכימו למפגשים האלה. חננאל עזב לערד.

בבוקר, ישב איתי תומר, האחראי על הנוער: חשבתי על פרויקט של נוער מתנדב. אולי שיפגשו את הקשישים של רויאל. מה דעתך?

סיפרתי לו על הפרויקט שהתחיל והתפוגג. אמרתי לו שאבדוק מה עושים עם זה.

הלכתי לרויאל, למועדון הגמלאים. 

יש למישהו מידע לגבי כל הקשישים שיש ברויאל?

לא.

אולי נתחיל עם אלה שמגיעים למועדון?

אלה כבר מקבלים מענה. אנחנו צריכים את אלה שלא באים.

מה עם אלה שיושבים בלובי?

אולי כדאי לשבת איתם באופן ספונטני. לעורר אותם לשיחה. 

הנוער שלנו יילך לאיבוד.

מה עם אלה שלא יורדים בכלל?

אין לנו שום אפשרות לדעת מה קורה איתם.

מה עם כל אלה שלא יכולים לשבת ברעש של הלובי, ולא בחום של המדרכה בחוץ?

צריך למצוא אותם. ולדבר איתם בקלות, בספונטניות.

ואז, התחלתי לחפש את הטריגרים לשיחה. שלום אדוני, אני כותב ספר. אולי תוכל לספר לי מה שלומך?

הכל מצחיק. הכל יהיה מוזר.

חובשי כיפה מהשומרון יגיעו עם קטעים מהתלמוד וייזמו חברותות.

נוער מתנדב יגיע עם שש בש וייזום טורניר. 

אנשים יבואו לאסוף מתכונים, צילומים, משפטים, מבטאים, צעדי ריקוד, מנחי ישיבה, בדיחות, סיפורים. צבא אינסופי של סוכנים חשאיים חמושים בטריגרים, למלחמה הגדולה באבדן המשמעות, בשעמום, במבטים החלולים, שמתרבים לאט לאט בכל לובי, על כל ספה, בכל הגילאים, עם כל יום שעובר.