בטיפול

אני מרגיש - שאני לא יכול להכיל את זה. אני רואה את המראות מעזה, את עשרות אלפי האנשים שנהרגו, את כל אלה שהבתים שלהם נהרסו ועכשיו מתים ממחלות ומרעב. אני לא רוצה להיות חלק מזה. 

ואני יודע שכל עוד אני כאן אני לא יכול להגיד שזה לא בשמי. ומצד שני, אנחנו לא מפסיקים לזרוק חיילים לאש. כל יום לדמם עוד ועוד חיילים בשביל לא יודע מה. 

ואני צריך תקווה. ואף אחד לא נותן לי את התקווה הזו. אף אחד לא מאמין שיחסלו את חמאס, אף אחד לא רואה מוצא לעניין הזה. ואין שום פתרון, ובממשלה יושבים חמדנים מנותקים והרוע שם רק משתלט; ואין נחמה בשום מקום. 

ואני לא רוצה את העתיד הזה לילדים שלי, כזה שמשוחק מכל הכיוונים. כזה שאם תלך לצבא, תמות שם. אם תרוויח כסף, ישדדו לך אותו. וכשאני יוצא קצת מהארץ אני רואה שהכל בסדר. שאנשים חיים את חייהם בשלווה יחסית. שהכל עובד. שהם לא צריכים להתמודד כל יום עם כל כך הרבה מתחים בין מה שהם מאמינים בו לבין המציאות. שלא צריכים להיות חזקים, ולא לכבוש שום דבר, אלא פשוט לחיות.

ואני חושב שגם להיות יהודי כבר אני לא יודע כמה אני רוצה. אני רוצה רק טוב קל, במקום בו לא ירדפו אותי. 

אתמול, בחדר האוכל, פגשתי שני ישראלים אמריקאים מבוגרים שבאו להתאוורר בים המלח. האישה שאלה מי לדעתי אשם בכל זה. כשרק התחלתי להגיד לה את דעתי, אמרה שהאשם הוא על המפגינים נגד המהפכה המשפטית, ואני - כבר לא היה לי כוח לכל זה. שוב לא האמנתי כמה קצר יכול להיות זיכרון של אנשים, וכמה - די עם זה כבר. 

וזה לימבו: או להיות כאן, עם זהות שאני כבר לא רוצה להיות חלק ממנה; או להיות תלוש לחלוטין במדינה אחרת. 

ואני, האופטימי, שמאמין בזה שאני יכול למצוא פתרונות לפערים, לא מצליח למצוא מוצא יצירתי, לא לעצמי, לא למדינה, לא לכלום.

תנסה, אני יודע שזה קשה, אבל תנסה לבדוק את האפשרות להיות מודע לזה שאתה עצמך לא יכול למצוא פתרון. לזה שאין פתרון. ככה חילקו את הקלפים. אתה חלק מעם מסוים, יש עליך זהות מסוימת. כל עוד אתה פה, נסה קצת להנמיך את העוצמה בה הדבר הזה יושב עליך. הרי השייכות לא תיעלם. אתה יכול להמשיך להתלבט, ואולי לפעול בכיוון, אבל כשאתה פה, קח אחריות על זה שאתה פה. שים את הרגליים במקום קצת יותר בוטח על הקרקע.

כלומר, לא לנסות לצאת מהבור, אלא קצת למלא אותו באדמה.

אולי. אין לי תשובות לתת לך. אולי קצת להקל עליך עם כל זה.