בסופרפארם (תרגיל בסדנת כתיבה)

הלכתי לסופרפארם.

אני לא אוהב ללכת לסופרפארם. אבל הלכתי. כמובן בשליחות, לקנות משהו שאין במקומות אחרים. הריטואל הרגיל, לחמוק ממסדרון הבושם, לנסות להגיע כמה שיותר ביעילות למדף הנכון ולעוף משם.

איזה דיאודורנט משהו.

ועמד שם מישהו. במעיל עור. מזוקן, לא מבוגר במיוחד. חיפש בעצמו דיאודורנט.

הוא נראה לי מוכר. אני מכיר בדואים, אבל הוא לא נראה בדיוק בדואי.

"סליחה", שאלתי אותו.

"אתה יודע איפה הדיאודורנט הזה והזה?"

הוא הסתובב אלי.

די.

"לא, לא ראיתי", הוא אמר במבטא ערבי דק. "אני קבוע פה, ואף פעם לא ראיתי".

נו ברור שזה הוא. זה הוא זה הוא זה הוא. זה לא הגיוני בשום צורה, אבל זה הוא.

"תגיד", היססתי. "אמרו לך פעם שאתה ממש דומה ל... ליחיא סינוואר?"

"הא", צחק מעט. "נעים מאוד", הושיט את היד. "אני בעצמי יחיא סינוואר".

זה לא באמת, אמרתי לעצמי. גם להיות מאוד דומה ליחיא סינוואר, וגם לעשות את עצמו כאילו שהוא בעצמו. זה הרי לא משחק. זה האויב הכי מר של המדינה הזאת. ומישהו מוכן להתחזות אליו, ולהודות בזה, כאילו שזה מצחיק או משהו. זה לא.

"זה לא מצחיק", אמרתי לו.

"אני לא צוחק". הסיר את היד.

לא השתכנעתי. ועדיין.

"מה... מה אתה עושה פה?"

"אני קונה דיאודורנט".

"פה?"

"אז איפה?"

אתה יודע מה, נזרום על הדאחקה.

"אתה לא אמור להיות במנהרות איפה שהוא בעזה?"

"יצאתי קצת".

"כן? איך?"

"לא כזה מסובך", חייך חיוך קל. כמעט בלי מבטא. בדיוק כמו שאומרים.

כן, זמנים מוזרים מביאים איתם מצבים מוזרים. ולא, עוד לא עלה בדעתי לאפשר את קיומה של האפשרות המשונה הזו, שדווקא סינוואר, ודווקא בסופרפארם בקצה מזרח. חשבתי לרגע על כל התקופה הזו. על הטילים, והמחבלים, והפצועים, וההפצצות, וההרוגים והנאנסות והחטופים וכל המתח והאימה והדרמה והפעולה והכל, ואיך שאני מצליח, מדי פעם, לחמוק לסופרפארם לנשום אוויר, ואז ההוא שמתחזה לסינוואר, ומה היה שווה כל זה אם הוא מחכה לי גם כאן.

ואז חשבתי: מה אם הוא כן סינוואר. תחשוב מהר, אורן. אולי סינוואר. כן, כל הזוועה הסופרנובה הזו שהתרגשה עלינו היא אדם אחד, בשר ודם, כמוני, במעיל עור, שעומד מולי בסופרפארם. כי מי בעולם יעז להגיד, מישהו, אחד, שהוא סינוואר אם הוא לא. ניסיתי שוב.

"ואתה לא מפחד להיות כאן עם כל האנשים?"

הסתכל לי בעיניים. הן היו עמוקות וברורות מאוד. שוב חיוך דק.

"אם הייתי מפחד, לא הייתי עושה שום דבר ממה שעשיתי".

כן. כן. זה סינוואר. אין לי ברירה. זה האדם הכי אכזר בעולם. כן. והוא עומד מולי. והוא יכול לרצוח אותי במבט. והוא לא מפחד מכלום. יראה משונה מילאה אותי, כאילו מולי עומד סלב שתמיד רציתי לפגוש בגיל 12. קלטתי את העוצמה של האדם הזה. הבנתי פתאום למה הוא מנצח כל הזמן. למה כולם הולכים אחריו, או מפחדים ממנו, או מתחבאים ממנו, או סרים למרותו.

הסתכלתי לכיוון השני. כן, פתאום חשבתי. אני יכול להציל את עם ישראל. הוא בשר ודם, וצריך פשוט לחסל אותו. הפניתי מבט מתחת למעיל העור. לא נראה שהוא חמוש. האזור ממולכד? הנשים במחלקת הבשמים הן חמושים בתחפושת? הרוקח הבדואי מחביא קלצ'ניקוב? לא? זו מלכודת? זה אמיתי בכלל?

הבטתי בו שוב. שבריר הרגע הזה היה פתאום ארוך כל כך. והתחלתי להרגיש שאני רוצה משהו. רציתי להרגיש תיעוב. רציתי לשנוא אותו, על כל זה, על הרעש האיום הזה, על העולם כולו, שהוא זה שהפך אותו לכל מה שלא טוב. ורציתי לעשות משהו. רציתי, רציתי לנקום. רציתי... לשרוף אותו באש! לחסל! להשמיד! לאבד! אני יכול! אני ממש יכול! הנה בא התיעוב, שכל כך חיכיתי לו, הנה הוא בא... איזה רגע גדול, איזו הזדמנות, ולמה אני - -

"קח", הוא אמר לי, לוקח מהמדף גז מדמיע שעמד ליד הדיאודורנטים. "נו".

עמדתי מולו, רועד, התחלתי להזיע. "מ... מה?"

"תעשה את זה".

היד שלי הייתה משותקת. לא הצלחתי להרים אותה. הגז המדמיע ביד שלו, הוא מחייך חיוך שהולך וגדל. ואני: הנה, עם ישראל, יחד ננצח, הרוגים, דם, צעקות, בארי, מכוניות שרופות, ביבי, הכל היה שם, והאחריות, כובד האחריות, הנה, הוא נותן לי את זה, אני יכול, לפחות לשתק, או לקרוא לביטחון, או לרמוז למישהו, אבל לא יכולתי, כולי מזיע, עומד במקום כמו אידיוט, רגע האמת יא מטומטם! נו!

הוא הסיט את המבט חזרה למדף, מחייך, והחזיר את הגז המדמיע למקומו.

אהה - -

"אוה! הנה", הוציא דיאודורנט נסתר פתאום. "זה לא מה שרצית?"

הבטתי על מה שנתן לי. כן, זה זה. רגע יכולתי להושיט יד ולקחתי את זה.

"יום טוב", נתן לי צ'פחה על הכתף, כואבת כזו, עדיין מחייך. הסתובב והלך.

לא יכולתי לעשות שום דבר. עמדתי שם, קפוא, משותק, בידי האחת הדיאודורנט הזה, עוקב אחריו במבטי, בעודו יוצא מדלתות הזכוכית ופונה שמאלה ליציאה מהקניון.