גדעון

"אני רוצה שתבוא אלי הביתה, יש לי משהו לא ייאמן להראות לך". עזבתי הכל ובאתי; מה, גדעון פרידמן מבקש לבוא ואני לא אבוא? "בוא!", הוא אמר לי. "אתה זוכר את הבית שהיה לי ולשרה? בוא תראה". הוא פתח את הדלת, ובפנים לא היה שום זכר לבית הוותיק והמקסים שהכרתי ברחוב נוף בערד. החלונות נאטמו, התקרה התמלאה בספוטים: הבית של גדעון פרידמן הפך למוזיאון זכוכית קטן. כל הפסלים הגדולים שקיבלו שטח ענק במוזיאון הזכוכית ההוא מרובע האמנים, כולם נדחסו במשהו שהיה פעם סלון וחדר ומטבח. "לכאן אני אביא קבוצות קטנות", הוא אמר. "8 אנשים אולי". הוא כבר היה בן 85. אריה זקן עם כובע קאובוי שמדדה בקושי, ובכוחות על, אחרי שעבר עם שרה לדיור מוגן בבאר שבע, בנה את הארמון החדש שלו, איפה שיוכל לעשות את מופע הקסמים הגדול שכל חייו ידע להריץ שוב ושוב.

עשור אחורה, ברובע האמנים ערד היה מוזיאון זכוכית ענק, 1600 מטר רבוע, את כולו בנה הקבלן-האמן בעל הלשון המושחזת, ולא הפסיק לבנות עד שנאלץ לפנות אותו. הגיעה קבוצה: "עכשיו תעמדו פה ותתחילו ללכת אחריי, לא להוריד את העיניים מהאישה. הנה במבט אחד היא נחשקת, במבט שנייה היא תמימה, במבט האחרון היא מרושעת וזקנה". משהו כזה. אולד פשן שלא היה עובר היום בשום מבחן pc. מעמיד אותם, מזיז אותם, היחידי בעולם שאומר כל הזמן שהוא "היחידי בעולם". גם מולי, שהייתי לשנה אחת מנהל הרובע, היה באיזה סטנדאפ נצחי. לקח אותי למסדרונות האפלים, לחדרים שלא היו בשימוש, לפומפוזיות של חדר השואה שיצר ולקירות הרעועים של הסטודיו, בו בנה - היחידי בעולם! תנור זכוכית עצום. היה יום והוא אמר שיש שטח שהוא רוצה לבנות בו מקום לקבוצות, קראנו לו "הצנצנת". שבוע אחרי, הוא היה בנוי. עם גג ובמה למופעים, ועם שולחנות וכסאות שנזרקו ממלון בים המלח - מאוד נוחים, הכי אולד פאשן. והכל בעשר אצבעות. הבאנו לשם יחד הצגות, ניקו ניתאי הופיע שם. היה כיף.

"בוא תראה", רחוב נוף לפני 3 שנים: "בוא למחסן שלי". חדר ארוך ארוך, מפוצץ בפסלים גדולים וקטנים, דחוסים דחוסים, כולם "מזכוכית חלונות רגילה". אם את אלה לא הצליח להכניס למוזיאון החדש, מה יהיה איתם.

היום הייתה הלוויה שלו. תמיד הייתי שואל אותו מה שלומו, תמיד היה עונה לי: "חי, אבל זה עובר". אמרתי לו שזה לא נראה ככה במקרה שלו. אדם שבגיל 70 רק בנה את המוזיאון שלו, בו הציג יום יום לכל מי שרצה לשמוע על הפסלים שיצר, מצחיק ומלאה ומרתק ומעצבן אלפי אנשים, מבוגרים וילדים, מהארץ ומחו"ל, קבלן שלא הפסיק לבנות, בהתחלה את העיר, אחר כך את הארמון שלו, אחר כך בתוך הארמון שלו, אחר כך עוד, כל החיים שלו חי, עד שעבר.

יהי זכרו ברוך.