top of page
  • תמונת הסופר/תאורן עמית

געגועים לאורבניות דרומית

עיר. אוסף רחובות עם נשמה, חנויות קטנות וקלאסיות שאתה מכיר בהן את כולם ונכנס בגלל שכיף לך. המקום אליו אתה מגיע מהשכונה שבה אתה גר, האופק שלך במהלך השבוע, הייחוד הקטן, הקסם. מה שמבדיל את החג מהיום יום. וברחובות האלה יש גם מוסדות תרבות, בהם תוכל לצאת מתוך עצמך וליהנות ממה שיש לכל העולם להציע. עם עיר כמו שצריך, למה שתרצה לנסוע לתל אביב. להפך, תקרא לתל אביבים שיבואו, שיראו מה יש לך בין הידיים, שיקנאו. חחח. תל אביב.

פעם היה דבר כזה בבאר שבע. בתי התה והגלריות הנעימות של רחוב סמילנסקי, אולי גם המדרחוב מאוחר יותר, האנשים שאכלסו אותם, שאירחו בהם, התחושה שיש מקום שאליו יוצאים ומרגישים את ההשראה ליצור. לא הייתי אז, אז אני לא יודע באמת. אני רק יודע שקרה משהו משמעותי שם. אבל אז העירייה ייבשה את זה, וזה נגמר.

בינתיים, צמח דור שלם מהשכונות. דור שידע מה זה מתנ"ס, מה זה חוג, מה זו תרבות פנאי בנעלי בית. הוא כל כך נהנה והתגאה בעצמו, שה"תרבות" הפכה אצלו לכזו שרואים במתנ"ס ובבתי הספר, כשיוצאים לחצי יום להיכל התרבות. בשביל החוויה העירונית, לעומת זאת, אנשים נסעו לתל אביב. הנחה מובלעת הייתה שם במתנ"סיות שהשתלטה על כולם: הכל קרוב. הכל קטן. הכל יכול להיות במתנ"ס, ולכן אשאר כאן. הילדים יעשו הצגה, כולם יראו אותה ויתגאו וזו תהיה התרבות העירונית. תמיד יהיה שם מדריך, תמיד יהיה שם ממסד, וזהו. מה, לא טוב? כשיהיה לי חשק למשהו אמיתי, בשביל עצמי, בשביל הנפש, אסע לתל אביב להצגה או לסרט.

בבאר שבע, במקום שיצמח מרכז עירוני, הוא דווקא קמל.

הסתובבתי בעיר העתיקה. היה לי כיף להסתובב לבד. היה לי מ ע נ י י ן. כרגיל, באו שם המחשבות על הפוטנציאל הלא ממומש וכו', המחשבה על הפספוס הזה שקוראים לו 'מרכז הצעירים', מעין היכל תרבות נוסף בלב העיר, אבל כזה שאין בו נשמה יוצרת, שבחיים לא תרגיש בנוח לקרוא שם שירה. יש תכניות חדשות לגבי העיר: היא תשופץ בשלושים מליון שקל, ייבנה רובע סטודנטים. אבל לפני שלוש שנים שופץ רחוב סמילנסקי. לא הרבה אנשים ביקרו בו מאז, אולי אלה שביקרו בפסטיבל הרחוב שהרמנו שם. אם לא יגורו שם אלה שיצקו את הנשמה המהותית למקום הזה, איך הוא יתעורר?

את בית התה המיתולוגי 'שבא' רוצים להפוך לבית אבות. סתם כי אף אחד לא זוכר מה יכול להיות שם, או כי זה יותר רווחי או פחות מסוכן כלכלית. הולכים לבנות דירות סטודנטים קטנות, ולתת להם מלגות כדי שיגורו שם ויקנו בירה בפאב.

ואנשים, עירוניים ארטיסטים, מתגעגעים. ממש. מחפשים דירות בטרוף. כל אחד חולם על בית ערבי בעיר העתיקה. לא מוצאים ומוותרים.

בינתיים, במקביל לכל אלה, נפתחה בבאר שבע, בלב שכונה ו' הישנה, חנות הספרים "עשן הזמן". זה נשמע כמו פרסומת, אבל פתאום זה באמת המקום שבו פתאום יש השראה. שם נעים ועמוק, ופתאום אפשר לשתות קפה, לדבר על ספר השירה הראשון של שמעון אדף ולהרגיש בבית. אפילו להקריא משם שיר. אלה שמבקרים שם הם עדיין קומץ קטן של סטודנטים לספרות, אבל קורה שם משהו שלא מתבייש בעצמו, ולא מפחד לשאוף גבוה. האורבאניות מעולם לא נראתה אלטרנטיבית יותר, צדדית יותר, מגניבה יותר. עכשיו צריך עוד כמה כאלה, ורחוב שיחבר ביניהם, ויש לנו עיר.

פורסם לראשונה בבלוג שלי ב"רשימות", מרץ 2007

0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

הנגב נשאר דרום

שני מישורים שונים, מתקיימים זה לצד זה כמעט ללא קשר באזור הזה. מה זה אומר עלינו בחומוסיה במרכז המסחרי במצפה רמון יושבים כמה מורים מבית הספר. זה מורה לגיטרה, זו מורה לאמנות, זה מורה לדרמה. הם באו מתל אב

コメント


bottom of page