הייקו

צא החוצה למרפסת, יש שם מישהי שתכתוב לך שיר הייקו.

יצאתי. גברת גלגלה סיגריה, מולה מכונת כתיבה ישנה.

שאלה כמה שאלות.

אז על מה אתה רוצה את השיר שלך?

הסתכלתי על קופסת פלסטיק ישנה, עליה תמונה של בית אופרה כלשהוא.

היי! האנוי, אמרתי לה. אולי זה בית האופרה של האנוי.

האנוי? של וייטנאם? על זה אתה רוצה את השיר שלך?

ים המלח השתקף בחלונות מאחור. חשבתי על כל המפונים שיושבים בלובי, על החדרנים ופקידי הקבלה ופיקוד העורף והאמנים שהגיעו להסתובב ביניהם, ואמרתי לה: כן.

כשהגענו לבית האופרה של האנוי, סיפרתי לה, היה לילה חם ולח. עלינו על סייקלו, מעין כרכרה קטנה שמחוברת לאופניים, נהג בה איש מבוגר. הוא נהג לאט מאוד, ניווט בעדינות בין מאות אופנועים שהצטופפו ברחובות צרים, אוטובוסים, מכוניות, הולכי רגל. שמענו אותו מתאמץ, מגלגל בכוח, בגילו, את הפדלים.

האנוי נפתחה לנו באותו רגע לבליץ מרהיב ודחוס של רעש, פיח, אנשים, שרפרפים אדומים, מקדשים, כנסייה גדולה, מרק, זיעה, והאוכל הכי טוב והכי גרוע שאכלנו בימי חיינו.

אוקיי.

היא גלגלה עוד סיגריה, ותקתקה במכונת הכתיבה כמה מלים.

הנה השיר שלך.

אה.

תודה.

זהו?

כן.

אחלה. אז שיהיה יום יפה.

גם לך.

המשוררת הסתובבה לגנן שעבד שם ושתל באדמה צינורות.

רוצה שאכתוב לך שיר?