top of page
  • תמונת הסופר/תאורן עמית

המפגש

במרכז השחר ארגנתי סדנת כתיבה. המנחה התיישבה בכסאה, ואז כולם, לאיטם, במעגל של כסאות כתר לבנים. הייתה אחת, מבוגרת, מרצה לתולדות האמנות, נכדתה רק חזרה מהשבי. עד היום חרשה את תל אביב במעשי מחאה, רק עכשיו שבה ומתחילה להתאבל על כל השאר. ואחרת, מורה לתיאטרון שכאן לא עושה שום דבר, שלושה חודשים אחרי ועוד לא מוכנה למה שלומך.

אתם מעדיפים את הדלת פתוחה?

לא, סגור אותה. (תן להיות מוגנים ולא פרוצים לרוח) (אבל גם לא כלואים) (פרוץ זה לא טוב, אבל גם לא סגור) (רק שלא ייכנסו וייצאו כל הזמן)

רוצים מזגן?

לא.

טוב, כשנרגיש שחנוק לנו אפשר להפעיל.

אל תגיד את זה.

מה.

אל תגיד חנוק, אל תגיד כלוא. (מלים חלופיות שאסור להגיד: משוחרר, חופשי, פתוח) (אילו מלים מותר להגיד כשיש גיהנום מסביב?) (אולי מוטב לא לומר כלום, להתבונן)

בכיתה, מאחורי המעגל, היה לוח ומאחוריו מרחב חשוך. כולנו הסתכלנו עליו. (הכי טוב, חלון עם שמש בין ערביים, וריח של עוגה נאפית) (הדבר שלעולם לא יהיה כאן) (כמה מסובך זה לארגן חלון עם שמש, מה הבעיה תנור) (במקום תנור קטן, מסדרונות ומרתפי מטבח תעשייתי) (מנהרות המלון) (איזה יקום יצרנו כאן, כזה שלא יודע לעשות את זה)

 

המנחה אמרה: תארו את הכיתה, בלי רגש. הכי טכני שלכם. פתחה שעון, חמש דקות.

כתבתי. כתבו. הייתה צעירה שדרותית, ואחד מקריית שמונה, צעיר, שישב עם הגב לכולם וכתב במחברת על שולחן.

קראו: 

זו תיארה (בבוז קל) מדבקה על הקיר עם ציור של הרים וים, וכלנית אחת. 

ציינה קיר עם מערכת שעות שלא היה בה שום מקצוע. (פנטום: פאטה מורגנה: אף פעם לא הדבר האמיתי).

וזו כתבה על חוסר הייחוד של כסאות הכתר, על הסינתטיות של הדשא, על הבניינים החיוורים. 

אני: על המסע הארוך שעבר כל אחד מהנוכחים עד שהגיע לכאן: כולם באו לכוכב השקט מרחוק. 


כמה שעות קודם, הגיע לבקר אותי הלל שוקן, אדריכל ואיש עירוניות נפלא. סיפרתי לו בהתרגשות על איך שקמה עיר בים המלח, לראשונה: 

איך החדרים - בתים; 

המסדרונות - רחובות;

הלובי - כיכר השכונה; 

המלון - השכונה;

והדאון טאון הוא רסיסי העירוניות המפוזרים לאורך הרחוב היחידי. 

אחרי הסיור שעשינו, אמר: לא עיר בניתם פה, וארבע עשר המלונות אינם שכונות. בניתם קיבוצים. השומר בכניסה, המכניס רק את תושבי המלון, הוא השער הצהוב. 

האנשים היושבים בלובי - לא נפגשים במרחב הציבורי, אלא בדשא הקיבוץ.

עירוניות, אמר, היא קודם כל זרות. 

מסדרון הקומה אינו רחוב, כיוון שאנשים לא הולכים שם במקרה, ולא תפגוש שם אף פעם אף אחד חדש. 

המפגש עם הזרים הוא זה שמייצר הזדמנויות, הוא זה שגם יוצר עתיד. 

עירוניות היא זרות - היא מפגש - היא עתיד.

ואז הבנתי: כל מה שעשיתי: הספריה, הקורסים, הבית ליוצרים שמתהווה (ועוד נספר בו), כל הדברים שפונים לכל מפוני ים המלח - מטרתם ליצור את נקודות המפגש הבודדות האלה, בלב העיר חסרת הלב. אלה, המאפשרים מגוון ושיח, גם מאפשרים את החדש. 

[מועצה אזורית תמר בנתה בחוכמה מתחם בשם "תמר בלב", שיש בו כל מה שילד רוצה; אך בשל ריחוקו המסוים מהמלונות, או חוסר רצון כללי, הוא מתמלא במתינות עצובה מדי ערב, ואינו משמש ככיכר עירונית] 

[והקניון מה? הקניון לא מלא]

[ומרכז השחר היפה - גם הוא מרוחק, מתמלא ילדים ומתרוקן]

[אחר הצהריים אנשים הולכים על הטיילת. אולי יותר מפעם. ילדים משחקים כדורגל על החול]

[מעטים הולכים על המדרכות הנושקות לכביש הראשי. גם הוא לא משמש מקום מפגש]

פה!

אמר לי הלל.

פה! בחניה הזו. לסגור אותה, לעשות כאן ירידים, מתקנים, הכל. כמו שכבר עשית. מה הבעיה? פה!


ואז שוב, לסדנת הכתיבה:

שמונה אנשים בחדר. לקראת סיום הסדנא, הנשים מחייכות. 

כולם כתבו. העטים רקדו על הדפים, ולנשמות הייתה נחמה.

אחת מבארי, אחת מכיסופים, ושתיים משדרות ואחד משוהם ואחד מקריית שמונה (ואחד מערד), במשימה האחרונה, כותבים שירי פליאה במשקלי הייקו.

אני נזכר ברגע במקדש בתאילנד:

"עיניי נפקחו

והנה

אלף עיניים טובות"

ואז רץ אל החושך, לעלות חזרה הביתה, מותיר את כל אלה לענייניהם.




28 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

פסח

Comments


bottom of page