שני מישורים שונים, מתקיימים זה לצד זה כמעט ללא קשר באזור הזה. מה זה אומר עלינו
בחומוסיה במרכז המסחרי במצפה רמון יושבים כמה מורים מבית הספר. זה מורה לגיטרה, זו מורה לאמנות, זה מורה לדרמה. הם באו מתל אביב, ובמצפה הם חיים את החיים רחוק מכל הבלגאן, קרוב למדבר. לידם עוברת אישה מבוגרת. היא חיה כאן כמעט את כל חייה. לפני כמה שנים סגרו לה את המפעל, ומאז היא לא עובדת. היא מהנהנת בראש לשלום, וממשיכה. כמה דקות נסיעה מרחוב החיד"א שבשכונה י"א, בה שרפו לפני שנה את הכניסה לבלוק כמה פעמים, וילדים משחקים בתוך ערימות של זבל, נמצא קיבוץ חצרים. יש בו בריזה נעימה, הדשא מטופח ומקוצץ, ומפעל 'נטפים' עובד ומרוויח. הרבה זמן הסתובבתי עם המחשבות האלה, וסוף סוף אומר אותן בקול רם: בחלק הדרומי של מדינת ישראל יש שתי שכבות בהן חיים אנשים: הדרום, והנגב. והם שונים לגמרי אחד מהשני. לרוב הם לא מתקשרים זה עם זה. לרוב הם פשוט חיים במקביל, באותם אזורים גיאוגרפיים, וכמעט ולא רואים זה את זה. גם הסלנג הישראלי מכיל את אותם שני העולמות השונים. כשבאים לתאר את הדרום, מדברים עליו כאזור נחשל, בו גרים אנשים קשי יום, בעיירות או בערי פיתוח ועובדים במפעלים; על הנגב, לעומת זאת, מדברים עם הילה של רומנטיקה, עם איזה קסם של מדבר. אלה חיים עם אלה באותם שטחים גיאוגרפיים, אבל עם מטענים תרבותיים אחרים, בעבודות אחרות, וברמות שונות של אושר. אלה שגרים בדרום, קוראים כך למקום בו הם גרים, ומכילים אותו כחלק מהזהות שלהם.
הדרום: תופעה חברתית
משמעות: דרומה למרכז, במידה רבה ראייה חברתית
מקומות: עיירות פיתוח (אופקים, שדרות, נתיבות, ירוחם, דימונה, מצפה רמון) ובאר שבע
איפה: באמצע שום מקום
טיול: בשכונה
ניב: מזרחי, מרוקאי, רוסי, אתיופי
מיתוס: "הגענו באמצע הלילה, בחושך, אמרו לא רחוק מתל אביב, בבוקר התעוררנו באמצע המדבר"
הנגב: מיתוס ציוני
משמעות השם: מקום שנוגב מגשם, שם עם ניחוח גיאוגרפי מטאורולוגי
מקומות: קיבוצים (חצרים, עין יהב, קליה, עין גדי) ומושבים בנגב המערבי ובסדום, קהילת העבריים בדימונה, שדה בוקר, קהילות מסוימות במצפה רמון ושבטים בדואיים
איפה נמצאים: באמצע המדבר האקזוטי
טיול: במרחבים האינסופיים של הבריאה
ניב: ישראלי צברי, אמריקאי או ערבית
מיתוס: "אז שמעתי את השאגה, ואני בטוח שזה היה נמר" (גיורא אילני, 'מעלה נמר')
האידיאליסטים נמצאים בנגב. הם מסתכלים הצידה, רואים את המדבר ומאושרים עד הגג. הם מדריכי הטיולים שהתיישבו במדרשת שדה בוקר בעקבות בן גוריון, הם מסתכלים בצוק הגדול של בקעת צין ומתמוגגים. במצפה רמון חיים באותו המקום ממש אלה שמסתכלים על המכתש, ואלה שלא. אלה שמתמלאים רוח, ואלה שקובלים על השממה. החלטתי לכלול בחלוקה זו את העבריים תושבי דימונה ומצפה רמון, וגם את הבדואים. אלה ואלה הגיעו מרצונם, אלה ואלה רואים גם את המדבר שמאחורי הבית.
בספר-אלבום שיצא לאחרונה, "הגידו כן לזקן", על מאה שנות חלוציות, מנסים המחברים לתקן את הקאנון של החלוציות הישראלית ולכלול בתוכו במקביל את היישובים המתוכננים דוגמת דימונה וירוחם, ואת אלה שנבנו כתוצאה של רצון אמיתי להתיישב בנגב. אולי לצורך העצמה, מוצגים אלה ש'נתקעו' פה כחלוצים בעל כורחם. אולי מקור הגעתכם היה אחר, אומרים להם במובלע, אך מקומכם בהיסטוריה נשמר לכם כחלוצים. השאלה הגדולה היא כנראה באמת 'אז מה'. בעיתונות המקומית מעודדים את הערבוב שבין השניים: להקת מחול במופע ליד קבר בן גוריון בשדה בוקר, בסמוך להצגת ילדים בקניון אביה. שיר אהבה לבאר שבע, מול טיול בפארק אשכול. אז מה? אולי זו עוד דרך לעשות סדר. לראות את העושר של המקום שבו אנו חיים. לעשות שינוי. איזה שינוי אפשר לעשות, באמת? האם באמת אפשר להעביר את תושבי הדרום לנגב, ברמה התודעתית? האם אפשר להטמיע בתוך ההוא שמעוניין להסתלק מכאן, את אהבת המדבר? הרי אם נולדת לדרום, נולדת לתוך מיתוס אחד. בתוך המיתוס הזה נמצאים הדיכוי, העוני התרבותי והרצון להגיע למרכז. אם נולדת לנגב, אתה בעולם אחר, כזה שבחר להגיע לכאן. איך אפשר לערבב ביניהם? אולי בחמש דקות של נסיעה בסוף יום העבודה, לפני ההגעה הביתה, לנקודת תצפית אישית מחוץ לעיר, לראות את השקיעה? אולי ביציאות משפחתיות שבועיות אל מחוץ לעיר, פשוט כדי להרגיש את המרחב?
הטור הראשון שלי ל"כביש 40", 2007
Comments