הסטרים

אני מודה: התמכרתי. עשיתי הכל כדי שלא ליפול לשם, אבל נפלתי כמו כולם. ולא, אין לי כבלים ואני לא רואה את האח ולא את הקול. בסוף העולם הסמלי שלי אפילו אין קליטה של אנטנות טלוויזיה ורדיו, אז דווקא יכולה להיות איזו בשורה של ניתוק. אבל זה לא עובד. אני מכור לסטרים.

אני זוכר שככה נראתה הנערות שלי במרכז הארץ: בחור צעיר ונגרר, תל אביב קופצת מולו והוא זורם עם רצף הגירויים. המוזיקה, החדשות, האמנות, התיאטרון, הכבישים הם העורקים וזורם בהם הכל כל הזמן. זה שיגע אותי בשלב מסוים. יצאתי לשקט של הפריפריה, ולא סתם, זה של המדבר שסוף סוף אתה יכול לשמוע בו את עצמך.

הגבעות המזרחיות של ערד. המקום בו שתי ציפורים נשמעות כמו משאית. זריחה מול הים המת. אני כבר מחפש תחנה באינטרנט, מול זרם אינסופי של עשרות אלפי תחנות. הסטרים לא מאכזב: יש ביקורת טובה על אלבום שאני חייב לשמוע. הערב נראה את התכנית של אתמול, אמרו עליה דברים טובים. מה? ככה הוא כתב? אני חייב לבדוק את זה. איפה גוגל פה.

מרחוק מתקדמים שני ילדים בדואים על חמורים, בדרך מגבעה אחת לאחרת. אני עמוק בסטרים. הריחוק דווקא נותן פרופורציות: הדברים לא קורים כאן, אז אפשר לשחק איתם. אין קליטה של רדיו מקומי, אז נטייל בכל העולם ואולי נמצא משהו. הסטרים מצא אותי והשתלט עלי.

איך הגעתי לכאן, ממציא לעצמי את הרעש.