העירייה זה אני

ביום שבו נכנסתי לערד, עטיתי על עצמי מסיכה. כך עברתי לעיר: מחופש לעיריית ערד. מהיום הראשון לי כאן, אני דובר העירייה. אני אחראי ללבוש על עצמי את ערד, ולדאוג להיראות טוב. להעלים את הקמטים, להשכיח את השמועות שנפוצו לאורך השנים, ולהיות הבחורה היפה ביותר בשכבה. כזו שאפילו לא נעים להתלונן מולה.

אני כל הזמן מהרהר על היכולת שלי לעשות שינוי אמיתי. קליפת הדוברות מחייבת, מעצם הגדרתה, להיות קוסמטית. לעסוק בנראות, ובה בלבד.

אבל דיאטה לפעמים עושה שינוי מהותי בנשמה. גם יותר מדי מייק אפ נראה לא טבעי. ואני מחפש את המקום של תהליכי העומק.

המסכה מפריעה לי לפעמים. המוניציפאלי חודר לכל שיחה עם חבר, מהדהד בכל דיבור עם שכן, תמיד נמצא שם. פעם התקשרה מכרה בשבת, הזמינה אותנו לקפה, אחר כך התחרטה, אמרה שלא נעים לה שאעבוד בשבת. ומתי אנוח עם מכרים חדשים? מתי אוכל לספר לחבר מקומי 'על מה שהיה לי היום בעבודה'? המסכה קבועה לי על הפרצוף, והדמות שלה-שלי מתעגלת, מעמיקה. אני עירייה. העירייה זו אני. רק שאדע איך ומתי להוריד אותה.

ואני נותר אני רק בתוך העיניים של הבת שלי, א-בא עם אף! או ברגעים הבודדים שאני מוצא בסוף הטיילת. איש העולם הגדול, מעל הסוף הגדול. ואז טלפון, מתעורר וחוזר.