top of page
  • amito217

השלב הבא


יעל העבירה שקף.

"מה שאומר מודל לוטם, הוא שההתחלה מאופיינת בהסתערות. רמיסה של השגרה, צרכים דחופים שמקבלים מענה, וצורך לתכלל הכל. אחר כך עוברים לשגרת חירום. יש אי ודאות כלפי העתיד. כולם עייפים ומתוחים. מתחילים להתמודד עם משאבים מוגבלים, אבל יש עייפות כללית. זה השלב שרוב התושבים שלכם נמצא בו, אני מאמינה. השלב הבא הוא שלב ההתאוששות. אנשים מתחילים למצוא בעצמם אנרגיה חדשה, רואים את המצב כהזדמנות להתפתחות. מגבשים נראטיב מצמיח. בשלב האחרון, היום שאחרי, מתחילים לגבש שגרה חדשה, מיישמים אותה ועוברים לפיתוח והעמקה".

20 נשים נרשמו בסוף להכשרת לק ג'ל. מנהלת החברה הגיעה כל הדרך מחיפה עם 20 ערכות עמוסות קרטונים, בשקיות יוטה חומות מרשימות. העמסנו על העגלה, ועברנו לאט בלובי של הרברט סמואל. כמה מבטים קיבלנו. באותו הרגע נרשמו שלוש הנשים האחרונות לקורס.

התהליך היה ארוך במונחים של עיר שיום אצלה הוא שבוע. שלחנו שאלון לפני שבוע וחצי, 77 נשים רצו להירשם לקורס כשייפתח. כשביקשנו 500 שקל מכל אחת, נרשמו רק 9. זחלנו לאט מדי ליעד. הם רגילים לקבל הכל בחינם, אומרים על השדרותים האלה. אבל בעצם: הם רגילים לא לחשוב באמת. לבוא, לבדוק, לגשש. לא להתחייב. התשלום הפך את הקורס להשקעה, שאותה יש לבחון בקפידה. לא ידענו אם יהיה להן הכוח.

עשינו לעצמנו כמה שיחות מוטיבציה. עם השעות שנקפו, התמלאנו נרשמות.

בבוקר הראשון הם הגיעו לאיטן, אחת אחרי השנייה. את המפונות תוכל לזהות מרחוק: משהו בהליכה שפוף, מוותר. מהדס בקצב הכפכפים. רפוי בתוך הטריינינג.

בעודן מתיישבות, הגיעה המנחה: לבושה ז'קט לבן, נעלי עקב, כל כולה הצלחה. הנשים התיישבו בכסאות. המנחה הסתכלה להן בעיניים, מתאמצת להחדיר בהן נחישות. עוד ארבעה ימים, כך נדמה שאמרה להן במבטה, גם אתן תהיו כמוני.

אחר הצהריים, כשתם היום הראשון, מנהלת החברה נזפה בהן בווצאפ: מחר מתחילים בדיוק בזמן. בתשע וחצי בדיוק כל אחת יושבת, הלקים מסודרים כמו חיילים על השולחן. אף אחת לא יוצאת. לא רוצה דיבורים. יש לנו מוניטין לשמור עליו.

בבוקר השני הן הגיעו בזמן, אוחזות בשקיות האלה, נראה ששמחות יותר.

פתאום ראיתי גם את גל העזיבה הגדול של ים המלח באור אחר: זה זמן התאוששות. האנשים קמים סוף סוף ועושים מה שטוב להם:

עוברים לתל אביב, קרוב יותר לעבודה. עוברים לאילת, קרוב לחברים. מוצאים את הדרך לקבל חדר בירושלים, היקרה להם כל כך. קמים, סוף סוף, ועושים.

אולי זה היה ראש העיר, שעמד על הבמה בכנס מורים ביום שלישי, מאחוריו שקופית: "הלב בשדרות, אנחנו בכל מקום", ואמר שהסיפור הזה יימשך עוד לפחות חודש וחצי עד שנחזור. תחזיקו מעמד, הוא אמר. כל מה שעברנו עד היום, עוד פעם. התגובה המתבקשת היא לקום ולעשות מה שנכון לך.

כנס תושבים באולם גדול, רכזים ואנשי שדרות-מכל-הארץ יושבים בקבוצות אקראיות סביב שולחנות. מדברים על ההתארגנות לחזרה הביתה. מדברים על הצורך בוודאות: לדעת מראש מתי המרפאות ייפתחו, מתי בתי הספר, מתי הסופרים.

אבל יותר ממנה, מדברים על הצורך לחזור בטוב: שכל זה היה שווה. שיהיה שקט. ואולי גם לחזור כמנצחים, עם איזה אתוס על איך שקמנו ועשינו, וזמן ההמתנה הזה היה כדאי, כי למדנו משהו, צברנו משהו, עשינו משהו. התחברנו לילדים סוף סוף, הכרנו אנשים חדשים שנראה ברחוב ונחבק. כששדרות-בכל-מקום תתאחד ותתארגן מחדש לרחובות ובתים ובתי ספר ומרפאות, ושדרותי-ירושלמי יעשה קפה עם זה הנתנייתי, שצבר שיזוף קל בזמן שעבר והבן שלו היה בגלישת גלים, וחבר שלהם, שדרותי תל אביבי, יספר על האתר שבנה במשרדים של וויקס, ואז תבוא השכנה שבדיוק סיימה לק ג'ל בים המלח ותגיד להם שיש לה עכשיו מקצוע.

ואז, מה יעשו כולם בצבע האדום הראשון.




30 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

פסח

Comentarios


bottom of page