top of page
  • amito217

התחלה

ירדנו לים המלח לעשות משהו עם עצמנו.

קיבלתי חולצה ותפקיד: להיות איש הקשר עם המועצה האזורית במלון אואזיס. תושבים משדרות באו. עם מזוודות. מקבלים חדרים ועולים. על הספה, עובדת סוציאלית. הגיעה כל הדרך מלוד. עשתה רשימות של אנשים וטלפונים. כל אחד והאתגרים שלו. בכיתת יעל, הייתה שקית אחת קטנה עם כמה תרומות. מלון ספא קטן, לא מורגל בילדים. ושני מילואימניקים מזוקנים עם וסטים של פיקוד העורף, מסתובבים. הגיעו לכאן רק כמה שעות לפניי. 

בשבוע הראשון, לקחה המועצה האזורית תמר את תפקיד המבוגר האחראי, עצרה את עבודתה השוטפת וחילקה את העובדים בין בתי המלון. איש הקשר שלי, מהנדס המועצה בזמן שגרה, הנחה אותי מה לעשות: "תסתובב שם, תראה שהכל בסדר. ותהיה ראש גדול, לך תדע מה יקרה שם". חפיפה במשפט אחד.

הילדים שלי באו איתי להתנדב. הבאנו כדור, כי שמענו שאין כלום לילדים. אז שלחתי אותם למדשאה הקטנה לשחק כדורגל ולהזמין ילדים שמגיעים למלון. לקח זמן עד שהגיעו. בהתחלה היה ילד אחד על הרצף. זרקו לו את הכדור, בא אליו, הרים בידיים ולעס אותו, ואז זרק לאחת מכורסאות הגן.

אשתי ובתי הלכו למיין ולסדר תרומות במלון אחר.

אחרי שעה הגיע רכב עם ארגזים מירושלים. פרקנו אותו יחד בכיתת יעל: טיטולים על השולחן השמאלי, ואז חטיפים ומטרנות, ואז בקבוקים ומברשות שיניים, ואז בגדים. המון בגדים קטנטנים. בצד ימין שמנו משחקים וחומרי יצירה. בקצה, ליד הקיר, סידרנו ספרי ילדים. רוב הפריטים משומשים, חלקם במצב ממש רע. זרקנו קצת. במקביל, אנשים באו ולקחו. חדר ההפתעות שימח את כולם. 

כל פעם שרצינו לצאת משדרות היה עוד מחבל ברחובות. נשארנו בבית, היריות היו מתחת לחלון שלנו. איזה מזל, אלוהים ישמור.

ככה לא הייתי עוזבת את אשקלון, אבל אחרי אתמול - אמרתי שזהו. הילדים צרחו כל הלילה. אז נהיה פה קצת.

כל יום אני בשבעה של מישהו אחר. אח של חבר, מכר, קולגה. השכבה שלנו, בני העשרים פלוס, חטפה הכי הרבה.

הדיבורים מהוססים, האנשים עסוקים בהתארגנות ומדברים תוך כדי. 

אחרי שעה הגיעה להקת טרובדורים צוענית מגוש עציון, לוד, ירושלים. שלושה צעירים שחשבו שנכון יהיה לארגן כמה גיטרות בתרומה ולחלק אותן בין המלונות לאנשים שיודעים לנגן. הרעיון עלה להם יום קודם, וכל הבוקר הם הסתובבו בתל אביב לאסוף גיטרות. גם דודו טסה תרם אחת. הצעתי להם לעשות הופעה קטנה. היו להם נבל, גיטרה, חליל. חשבנו על חדר האוכל, אבל היה קצת מאוחר. הפנינו את האנשים ללובי להופעה.

בלובי היה פסנתר כנף. הטרובדורים התגודדו סביבו והחלו לנגן. הזמנתי אנשים. יצאתי לחצר, היה שם מעגל גדול של חבר'ה: אתה לא מבין איך נבהלתי, אמר לי אחד. דיברת מאחוריי.

בסוף זה היה ג'אם. ביקשתי מהנבלנית לנגן לבד. היה קסם.

אחרי שהלכו, ישבתי עם שני המילואימניקים מפיקוד העורף על ספה בלובי. אני, לבוש חולצה זוהרת של המועצה האזורית. הם עם וסטים זוהרים, מדברים על כמה כיף במילואים. 

כמה מוזר זה, אמרתי להם. כמה מוזר אני פה, וכמה מוזר שאתם, ולבושים ככה, בבית מלון, עם אנשים רדופים בחדרים, בית מלון יפה עם ים מלח בשקיעה, בעיר שלמה של רדופים ופליטים ומפונים וחסרי בית ואבלים ומסויטים, עם חדר אוכל מלא כל טוב, ועם פקיד קבלה ולובי, וארגזים וזיכרון מוות ומשחות שיניים.

.

אני קורא מה שכתבתי שוב.

מלונות תופת; חופשת ניצולים; לספק שירות מלונאי לאנשים בשעתם הקשה. אדוני, אמר לי מנכ"ל המלון. יש כאן גם נופשים רגילים. אנחנו יודעים שזה יעלה לנו בכמה תלונות, אבל זו התרומה הקטנה שלנו למדינה. זה בכלל מלון למבוגרים.

כמה כוח יש לכולם.

כמה חזקים כולם.

אני לא רוצה להיות חזק בכלל.

מה זה הצורך הזה. למה כולם בארץ חייבים להיות חזקים כל הזמן.


אבל זו הייתה רק ההתחלה.



2 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

פסח

Comments


bottom of page