ובבוקר יום ראשון

לפעמים יותר קל כשמשהו אחר מנהל אותך. 

סדר היום הכאוטי, בו הכל יסתדר בסוף, מתחיל מעצמו. הוא מתחיל בהודעות, טלפונים, שיחות, רעיונות. ואז זה ממריא לשוטטות שיש בה צלילה ומסעות והבנות וקושי וטוב לב ושיעמום ועניין והכל.

שקט אין בה.

בלובי של מלון לוט יש גם גמלאים שמחכים, וגם כל מיני אנשי מקצוע. הם פותחים את היום ועושים ישיבות. 

שדרות עממית, אבל לא רק. מיואשת משהו, אבל לא רק. יש בה הרבה בתוך התפאורה החדשה הזו, אבל לא רק. 

על כורסאות העור הסינתטי בגווני אפור סגול, יושבים איש מבוגר עם שפם וכיפה, ואישה מבוגרת עם תיק ושיער מדולל וצבוע חום. מצטרף עוד אחד, צעיר יותר. יש לו כיפה ועיתון ישראל היום ביד. העיתון תמיד שחור ואדום. הם מדברים על המכנסיים שהלכו לה לאיבוד בכביסה. אישה מבוגרת יכולה להעביר את כל היום בחיפוש אחרי המכנסיים האלה. בבית הייתי שמה כביסה, ואז תולה ומייבשת. שום דבר לא היה הולך לאיבוד. עכשיו אתה נותן את השקית, לך תדע מה תקבל חזרה. 

עד שהיום החדש יתנפל עליך, אתה מקבל כמה דקות של שקט. 

אביאל, הנהג המתנדב, יושב על הספסל בכניסה למלון לוט עם עוד כמה. דני, הנהג השני, מדבר בטלפון בצד השני של החנייה. 

ברקע דיוויד. ומצוק ההעתקים הגדול, זה שנמתח עד סדום בדרום ועד מצדה בצפון. אולי צבאים מסתובבים שם. עד לפני כמה שנים, היו שם הנמרים האחרונים בארץ. 

בלילה היחיד בו ישנתי בנאות הכיכר, לפני יותר מעשרים שנה, ביקשו מכולם להסתגר בבתים כי מישהו ראה נמר מסתובב שם. ארץ חמה ואקזוטית. חממות פלפלים עד קצה האופק, ובאופק - מוצב ירדני. 

הדרך דרומה מכאן קשה במיוחד. מפעלי ים המלח חרצו צינורות ודרכים ומעברי בוץ, רבע שעה של השתלטות אדנותית על חבל ארץ, שנגמרת במפעלי ענק. רחמים אין בארץ ים המלח. גם לא סופרמרקט. 

רכב של מג"ב מגיע לחניה. כן: זה ריזורט על הגבול. קצה העולם הקטן שלנו נושק לעולם הבא שרק מתחיל כאן: ממלכת ירדן. 

זה היום האחרון של רון מפיקוד העורף בלובי של לוט. הוא כבר יצר חברויות, ואמון עם כל מי שכאן. מחר יגיעו אנשים אחרים לגמרי. כל הסיפור יתחיל מחדש עם מילואימניקים חדשים. 

אני קצת מחכה לזה: בליץ של התחדשות. הכל נרקב כאן מהר מאוד.