ווצאפ

"מחר לא נצטרך אותך", אמר לי איש הקשר. "בשישי שבת מורידים הילוך". אז ירדנו שוב לים המלח, כל המשפחה, ובאנו למחסן של אלון שבקניונית הקטנה של עין בוקק. אלון הוא חבר יקר והבעלים לשעבר של הפאב המיתולוגי של ערד, "מוזה". כשהבין מה קורה, מצא את המרתף הקטן הזה והתחיל למלא אותו במה שצריך. התרומות מערד היו אינסופיות, וכך גם העבודה. חצי ערד הגיעה למיין. בגדים לפי סוג וגודל, צעצועים, מעילים. 

שלחתי הודעה לחברים בערד: דמיינו שבאתם לחופשה בים המלח, אין כאן מקום לבגדי חורף. בבקשה העבירו כפכפים, בגדי ים, חולצות דקות. 

גיוס פריטים חסרים הפך לדבר הכי קל בעולם. אלון הסתובב שם, אשתו אורית מפקדת על המחסן והוא מתקשר לחברות בגדים ומבקש מה שחסר. אחרי כמה שעות, מגיעה משאית של בגדי ים חדשים מהניילון. בגדים לא יחסרו אף פעם. שבוע אחרי, ייכנסו החבר'ה הרציניים של 'אחים לנשק' ויפתחו שם שולחן. כשזה יקרה, מקומה של ההתארגנות הספונטנית הזו ייטמע במיליטריזם הכללי של חולצות החאקי, השם ישתנה ל'חמ"ל אזרחי'. את החולצות האלה ילבשו רק אנשים בלי חוש הומור. 

אני מסתכל בכל זאת בלוח השיבוצים של המועצה האזורית תמר. מסתבר שאני כן מופיע שם, במלון ורט. אז אני הולך לשם בכל זאת. 

מלון ורט הוא מלון גדול. התקרות גבוהות, הלובי מואר ומאוורר. פיקוד העורף כבר מצאו להם מקום: שולחן גדול לצד הקבלה. בכמה מלים הראשונות שאנחנו מחליפים, מתברר ההבדל האמיתי שבין מלונות ים המלח. במלון הזה, הם אומרים לי, יש רק תושבי שדרות. הקיבוצניקים של בארי הסתדרו תוך יום, להם לא צריך לדאוג. אבל כאן יש משפחות ואנשים שלא קשורים אחד לשני. הם לא יידעו לדרוש שום דבר, ולא להתארגן על כלום. 

קיבלתי טלפון משני חברים, רקדנים, שחיפשו מקום להתנדב להופיע. אמרתי להם לבוא עוד שעתיים. 

הלכתי למנהל הבידור במלון ושאלתי אותו איך מיידעים אנשים על דברים. אמר - מסתובבים ומספרים להם. שמים דף בקבלה. די, נו.

כן, מה אתה חושב, יש לי קבוצת ווצאפ של כולם?

בוא, אמרתי לבן שלי. פתחתי קבוצה וקראתי לה "שדרותים בוורט".

הסתובבנו בלובי והראינו את הקוד לאנשים.

מה זה?

זה על כל מה שיש במלון.

אני יודע מספיק. אתה יודע מה? איך מצטרפים?

הבריכה הייתה מלאה באנשים. שבועות אחר כך, אף אחד לא יזכור שיש בריכה במלון הזה. 

אחרי חצי שעה היו לנו 50 איש בקבוצה. הדפסנו את הקוד ותלינו בכל מקום. 

אחרי שעה מישהו שם את הלוגו של עיריית שדרות כתמונת הקבוצה. אז הבנתי שזה עובד.

יומיים אחרי, היו כבר מעל 200 איש בקבוצה. יום אחרי, כבר הייתה קבוצת ווצאפ לכל מלון.

קבוצות הווצאפ של מלונות ים המלח הפכו לכיכר העיר הרשמית. חלקן נחסמו לתגובות, במקרים מסוימים נפתחו קבוצות דיונים נפרדות. מרוב רעש, אנשים כבר התייחסו אליהן פחות. נהרות של מידע עברו שם, חלק לא מבושל או לא מונגש עד הסוף. לימים, נשבור את הראש איך עושים סדר בכל השטף הזה. 

כך קמו קבוצות הנהגה, שהציגו, לראשונה אי פעם, דרישות מול מנהלי המלונות.

יום אחד, כשנבנו בתי הספר, שכר הקבלן חדר עבור ארבעה פועלים ערבים במלון קטן. הרעש בקבוצת הווצאפ הקהילתית סביב האורחים החדשים היה אינסופי. ברחנו מהם ועכשיו הם באים אלינו? הם נראים כמו מחבלים. לא, הילדים שלי לא יצליחו לישון ככה. מנהלת המלון הייתה צריכה לוותר עליהם, בלי שום סיבה קונקרטית. איזה מנהל מלון נדרש לשאלה הזו בכלל, מאז קום ענף התיירות.