חת חת

"את יודעת? אני פה כבר זמן", אני אומר לה.

"ועדיין לא שמעתי צבע אדום".

"לא כדאי לך", אמרה היא.

"אתה לא רוצה לראות את עיני הילדים.

הם תמיד מוכנים.

אף פעם לא נושמים עמוק באמת".

עיניה טובות, אך טרוטות. לא ישנה כל הלילה.

כשנרדמה, באו אליה. כשנרדמו, הייתה היא מתעוררת.

אבל די. יש לנו עיר להדביק מחדש.

ויש ניירת על השולחן, ומייל שנכנס.

"חת חת!" צועק חייל אחד למגאפון במסדרון המתנ"ס.

היא קופאת במקום. גם אני. נרתעת אחור. ואני אחריה. ובאותה השנייה, בעיניה,

פתאום אז ניבט

העכבר המפוחד,

הכלוא,

הכאוב,

הקפוץ,

החבוט,

הדרוך,

הטעון,

התפוס,

החרד,

ההלום

ועובר עוד שבריר של שקט

והיא מביטה אל הדלת:

"הם חייבים להפסיק עם המגאפון הזה".

***

"ייקח לנו זמן", היא אומרת אחר כך.

"הרבה הרבה זמן".