top of page

כל מי שרוצה להתקדם

תמונת הסופר/ת: אורן עמיתאורן עמית

המשחק עבר לשלב הבא.

הכללים: אם תלכו הביתה, תקבלו המון כסף. 200 למבוגר, 100 לילד ליום, 21 אלף שקל למשפחה לחודש. אבל, לוחשות האותיות הקטנות, אם הלכתם הביתה ולו ללילה אחד, לעולם לא תוכלו לחזור למלון. אם תרצו - המדינה האריכה את החוזים למלונות לחודשיים שלמים נוספים. שוב ראש העיר: תכינו את עצמכם לתקופה נוספת, זהה לזו שכבר עברתם.

לשאת את זה: את ההיא שמלכלכת בלובי. את הלובי. את המעלית ואת החדר, שהוא בית (כמה קשה כבר להבדיל בין שני המושגים האלה; כמה שכחנו שיש דבר כזה בית). את האוכל המשועתק בחדר האוכל: משחקים בתוך מנעד קבוע. זה מתמחזר לזה, וההוא מתוק מדי וההוא טבול ברוטב שאי אפשר להתקרב אליו. שמחת ההשתלטות על המטבח, ערימות הספינג' של אך-לפני-שבועיים נראים כזיכרון רחוק, דהוי. כבר העברנו את צוות המלון על שטיח אדום, כבר אמרנו תודה, ועוד מעט גם שלום. 

לשאת את זה עוד חודשיים. 

רבים מדברים על הבית. הבית, אבל במהלך היום נקפוץ לאשדוד-אשקלון, נהיה ולא נהיה. נסתובב, טיילים ולא פליטים. נקנה ירקות בשוק, נלך למגירה ונוציא סכין לחתוך סלט. נקפוץ לסבתא. לא יהיו מסגרות, אז - נסתדר, ימצאו פתרון.

ראש העיר הגלובלית "שדרות" מוחה באולפנים על המתווה החדש: זה מתווה מטומטם, הוא אומר. לא עשינו כלום. מי שיחזיר אותנו, חתום על האסון הבא. 

בעיניהם החלולות מעייפות, תושביו אורזים, יוצאים מהחדר ונפרדים מהשכנים האקראיים של התקופה, ואז באים לקבלה: אני רוצה, הם אומרים, לעשות צ'ק אאוט. (כמה יומיומי לומר את המשפט הזה בסוף נופש, כמה גורלי כאן, הא?)

בתי הספר מתרוקנים לאט לאט. 

לובי המלון נותר רק עם אלה שלא מחליטים. 


***


הבחור הצעיר האט את הנסיעה ועצר בטרמפיאדה, רכב לבן עם מדבקה של מספר אדום, כזה של קיבוצים. נכנסתי לאוטו. חברה שלו ישבה לידו, מאחוריה הייתה צעירה נוספת, נראה שטרמפיסטית כמוני. 

"מגן? כיסופים? סעד?", שאלתי.

"בארי".

בארי הפכה מילת קוד, שאומרת הכל. שרשרת של כובד על הצוואר. "בארי!", חזר ואמר. אולי גם גאווה, אולי מסע, אולי שיקום, כמה מלים יכולות להיכנס בשלוש הברות.

"אתה חוזר משם?"

"כן, אני נמצא שם כל השבוע. עובד וישן שם. ויחד איתי כמה עשרות צעירים ומבוגרים, שהעדיפו לחזור הביתה. המפעל עובד. כל יום מגיעים עוד עשרות לעבוד".

"כמה נמצאים במלון?"

"נמצאים. הרוב נמצאים, אבל נרקבים. כמה אפשר להיות במלון. כל מי שרוצה להתקדם, נוסע כל בוקר לקיבוץ".

"ויש בומים?"

"כמעט ולא. את כל מה שקרוב אלינו, כבר שיטחו לגמרי. אצלנו שקט".

"וכמה יחזרו הביתה?"

"יחזרו. מתים לחזור. ויש כאלה שמחכים שהמצב ישתנה. אבל יש שכונות שלמות הרוסות בינתיים. אי אפשר לגור בכל הבתים. ויש תשתיות הרוסות. יש המון מה לעשות".


בארי עוברים לחצרים עוד כמה חודשים, עד שהמצב ישתנה. בשקט בשקט, כל מי שמתאושש, חוזר הביתה. לא לפתרון זמני; הביתה. 



15 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

פסח

Comments


אורן עמית

ערד

050-6662490

amito21@gmail.com

  • Facebook
  • LinkedIn
  • Instagram

קבלו התראות על תכנים חדשים באתר

כיף שנרשמתם!

bottom of page