top of page
  • תמונת הסופר/תאורן עמית

כמה מלים על פסטיבל סמילנסקי

אז מהו פסטיבל סמילנסקי?

זה ארוע שמאמין ברחוב. רחוב שהוא עולם, שלוקח לחצות אותו שעתיים גם אם הוא באורך של 200 מטר. כי נורא מעניין וכיף בו.

• ‏זו מסיבה של חולמים. אנשים שחסר להם, ובאו למלא אותו בכל מה שהם אוהבים. במוזיקה, בתיאטרון, באמנות, והכל צעיר, מעניין ומהנגב. הפקתי את 4 השנים הראשונות של הפסטיבל, והגלגול שלו לימי רביעי בקיץ. בערך 40 ערבים בארבע שנים. מי שהפעיל במה היה בדרך כלל אחד שהשתתף בשנה שלפני כקהל, והתעורר בו איזה חלום. נוצרה חבורה מאוד דינמית, עם מניע מאוד בוער. בער אצלם עד כדי כך, שהם הקימו בהתנדבות תיאטרון בתוך חצר של חנות אופניים, תערוכה במרתף של נתן התימני, סינמטק על קיר באמצע הרחוב. בכולנו בער הרצון להביא את כל העולם. בערב הראשון באו 200 איש. בשנה השנייה כבר אלף. זה דבר שאף מודעה בעיתון לא תעשה.• ‏זו חגיגה של אנשים. מהיום הראשון לא רצינו להגביה בפסטיבל את הבמות, כדי שהכל יהיה בגובה העיניים. אף פעם לא כתבנו "להקות מקומיות" - תמיד פירטנו ככל האפשר על כל מי שמופיע, כי ידענו שזה בעצם כל העניין: להמציא איזו קהילה יצירתית כזו, שיש לה גיבורים חדשים.

• ‏זה פסטיבל למביני דבר. העובדה שלא היה בו שום דבר חוץ מרחוב יפה ואמנים מעולים - הביא לרחוב קהל שמבין עניין, כזה שצלל בהנאה לתוך המסורות המשונות שנוצרו בו: ילדי הדבקה מרהט שפותחים את הערב הראשון, צנזורה שיהיו תמיד ההופעה האחרונה (שנים אחרי, קארין ודני יתחתנו בערב האחרון של הפסטיבל). חבורות של ילדים, זוגות, בודדים ומשפחות שמצאו בשעות הספורות האלה של השבוע משהו מוכר ונחשק.

• ‏זה פסטיבל שאוהב מוזיקה. גם אינדי קיצוני (קבלו את להקת "קטב מרירי" במופע חושך מדיטטיבי בעיניים עצומות!), גם באר שבעי אנטיפתי (מריונטה סול בהופעה כשגבם לקבל - כל ההופעה), גם חרישי להפליא (דויד פרץ לוחש למיקרופון ברגעים האחרונים שאחרי 11 בלילה, לצידו שוטר שמחכה בחוסר סבלנות), גם משחרר לעולם ניצוצות של יופי (ג'ומבר חרדי בסולו חשמלית בלא-במה באמצע הרחוב). חפשו את אוספסמילנסקי בבנדקמפ, הוא עדיין שם.

• ‏זה פסטיבל של סוד. נורא רצינו שיבואו אנשים - אבל לא שכווולם יידעו על הפנינה הזאת. אהבנו שיש ברחוב אוויר, וגם קצת ידענו שאנחנו לא רוצים לרצות אף אחד חוץ מאת עצמנו. הכי אהבנו - את הרגע שבו כולם הולכים הביתה, ורק אנחנו מרחפים ברחוב באושר גדול של כאלה שבדיוק הגשימו לעצמם חלום.

• ‏אחרי 4 שנים הלכתי הלאה. אנרגיות של יצירה נשחקות עם הזמן. אהבתי לבקר בחגיגה הזו כאורח, לראות שהמרחב הזה חשוב לאנשים, שעלינו על משהו נכון. הפסטיבל עלה על דרך יציבה, שבין המוסדי לעצמאי. הוא עדיין המקום הכי יפה בנגב: רחוב, שיש בו חולמים, ואנשים, וקהל, ומוזיקה, וסוד. שלא ייגמר לעולם.



0 צפיות0 תגובות

Kommentare


bottom of page