top of page
תמונת הסופר/תאורן עמית

לעבור למקום אחר

"תגיד", שאל איש מבוגר במעגל. "אם אני נניח רוצה לעבור למקום אחר. נגיד אילת, או תל אביב. האמת? אני מתייבש כאן. מקום טוב, אנשים נחמדים, אבל כמה כבר אפשר. אני אדם מבוגר, ויש לי סבלנות, ואני מחכה ומחכה. לפחות לראות קצת נוף אחר. אז זה אפשרי?"

מנכ"ל העירייה זז באי נוחות בכסא.

"יש לנו 36 אלף אנשים ב-110 מלונות ברחבי הארץ. הצוות שלנו עסוק מהבוקר ועד הערב, מתוח עד הקצה, בהעברות של אנשים חולים, מטופלים, שחייבים לעבור מקום. כולנו, גם כאן וגם בכל מקום אחר, מתעסקים בכל כך הרבה דברים. אז לא", סיכם ואמר. "אין לנו אפשרות לטפל בכל מי שרוצה לעבור ממקום למקום".


"אני אלי", אמר אדם אחר, צעיר יותר. "אני רוצה לשאול אותך בבקשה. אחרי שנחזור, ונתיישב בבתים שלנו, ונאמר נעבור את השלב הקשה של לחזור לעיר, עם כל הטראומה וזה. אתם תהיו איתנו? אתם, העירייה, תעזרו לנו?"

מנכ"ל העירייה הסתכל לו ישר בעיניים, חיכה רגע ואז אמר לו: "כן. אנחנו לא הולכים לשום מקום".

"ואם אני רוצה", אמר אותו אלי, "כשנחזור, אני מתכוון - לעבור למקום אחר. כלומר - אני אוהב את שדרות, גדלתי בשדרות, הילדים שלי גדלו בעיר, כולנו אוהבים אותה, וגם אתם עושים כל מה שאתם יכולים. אבל אם אני רוצה לעבור למקום אחר בארץ. תעזרו לנו גם בזה?"

מנכ"ל העירייה החליף מבטים עם נציג מנהלת תקומה. עכשיו, אחרי שעה של מפגש שעבר יחסית קל, הוא איבד סבלנות. "לא. אנחנו לא עוזרים למי שרוצה לעזוב את העיר".


אמא אחת שכבה על הכורסא בלובי מלון אחר אחר הצהריים. מקופלת, כך שאי אפשר לראות אותה. "אילת". 

"מה?"

היא התיישרה לשבת. 

"זה לא הרי באמת עובד. מסגרת לימודים של שלוש שעות, מה הם כבר לומדים שם. ואני עובדת כל היום מהבית, והילדים יוצאים מאוחר ובאים מוקדם ובין לבין, בינינו, לא עושים כלום. כל החברים שלהם באילת", ילדה בשיער ארוך באה מהחצר החיצונית עם קולה ופופקורן ומנשקת אותה על הלחי. "לקחו את קבוצת הכדורגל של שדרות והפעילו אותה כמו שהיא באילת". 

הילדה מתיישבת לצידה.

"והם הולכים ללמוד ב8:30, וחוזרים ב14:00".

היא דיברה על אילת כמו הייתה האפשרות האחרת, זו שלא קרתה, ובינתיים התרחקה מאוד, עד כדי שנשמעה כמו חלום. 

"בינינו, בית אבות כאן". 

"מה היא אמרה?" שאלה מבוגרת אחת עם מסרגה ביד, מבוגרת אחרת על כורסא סמוכה.

"היא אמרה שצריך לשים אותנו בבית אבות", ענתה לה האחרת.

"לא, אמרתי שכאן זה כמו בית אבות. תגיד", פנתה אלי. "אתה יכול להעביר אותנו לאילת?"


זה קורה בשקט. 

בקבוצות הווצאפ.

"היי לכולם, 

אנחנו עוזבים את המלון היום ואיתנו גם משפחת לוי היקרים 

נפרד עם הילדים במשחקייה בשעה 15 

נשמח לראותכם לומר להתראות"

ואחריהם התגובות: "משפחות יקיר ולוי האהובות, תחסרו לנו מאוד. בהצלחה בכל דרכיכם"

או: "שיהיה לכם בהצלחה ובקלות💕💕 תחסרו לנו פה"

וגם: "אני כל כך עצובה שאתם עוזבים אותנו!!!!! אתם מקסימים ובטוח שעוד ניפגש. אביאל הבטיח לי שיחת ווידאו כל יום שישי"


ואשת הקשר שלי עצמה במלון, אמרה לי: "אני בעצמי כבר לא יודעת מה אני עושה פה. לא יודעת עוד כמה זמן אני אחזיק. הייתי צריכה ללכת לאמא שלי מהתחלה, ולרשום את הילדים לבית ספר רגיל, ולחיות רגיל, כמו כולם. מה הייתי צריכה את זה".


המילואימניק העצמאי בחדר צדדי היה הכי ברור. "אתה יכול לראות את המספרים בעצמך", אמר. "משבוע לשבוע זה הולך ונחלש. השבוע יש 400 איש פחות. מדהים. מעיר של 15 אלף - לפחות מ6000".


נזכרתי בכל השיאים הקצרצרים שהיו לי בחיים. בירידי הערב שארגנתי ברחובות באר שבע וערד, שהיה בהם רק רגע אחד קצר, שנמשך חצי שעה בערך, בו קרה הקסם. כל השאר היה בדרך לשם, או בדרך הביתה. ואולי כאן גם: לא משנה מה יעשה הצוות החרוץ שמתרוצץ כאן; עיר שומקום קטנה, בה כולם עשו ככל יכולתם, ועדיין, אולי בסוף זה לא מספיק. 

נווה המדבר הזה, הוא סך הכל נווה קטן בתוך מדבר גדול, לצידו ים מת, כדי לצאת ממנו לעולם צריך לטפס ולהתפתל 110 פעמים בכביש צר, ואז להמשיך עוד ועוד בכבישים רחבים וריקים. המקום הזה לא יוכל להיות אף פעם עולם שלם. 

מספרים על אילת ועל תל אביב, שהנוער שם מסתובב ברחובות בלילה, שותה ומעשן. שסוחרי סמים נאבקים על הצרכנים בבתי המלון. שכאן מוגן יותר. 

אבל כאן אין כלום. ובכל מקום אחר - הכל.

אני מנסה להתעלם מטעמה המר של ההחמצה, ולנסות ולומר: עושים כמיטב יכולתנו. ואם בכוחותינו בראנו את זה, נוכל גם להסתכל על זה בסיפוק. על מה שהיה, ועל מה שנוכל לספר.



37 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page