לקראת יום השנה

מה למדתי השנה:

למדתי שיכול להיות. 

הרבה דברים שחשבתי שלא יכולים להיות, יכולים להיות.

בביקור אחד במלון דיוויד, נגעתי במוות.

למדתי שאני לא יודע להכיל אובדן גדול כל כך.

למדתי שאפשר לא להרגיש בבית הרבה מאוד זמן.

למדתי שיש בי את השקט ליצור בזמן כאוס.

שאני מוצא מפלט במילים הנכתבות.

שאני יכול להאמין שיש איזו שהיא דרך. שאני תמיד מאמין שיש איזו שהיא דרך.

שיש אנשים מהעם שלי שמתמלאים שמחה למראה הרס, ושנאטמים לזעקות, אפילו של בני עמם.

למדתי שנאמנות משתלמת הרבה יותר ממחשבה ומהטלת ספק.

למדתי שאנחנו יודעים ללכת שפופים הרבה מאוד זמן.

למדתי שהאמיצים זזים, והמפוחדים נותרים במקום.

למדתי שאני רוצה להיות בצד של האמיצים.

למדתי שהתעוררות אזרחית מחזיקה מעמד כמה חודשים. 

למדתי שהפצת שנאה פחד וקיטוב מחזיקים מעמד הרבה יותר זמן. 

למדתי שאסור להגיד: שלום, עתיד, טוב, שמח, בקרוב.

צריך לומר: אולי, שקט, בסדר.

למדתי שחיסול, נקמה, השמדה - כל אלה לא מרגיעים אותי ולא משמחים אותי.

שאפילו חדשות טובות באמת, רק מעידות על ההעדר הגדול מהן פי כמה.

ש"מלחמה" זה כל מה שרע בעולם.

ש"תקווה" אפשר לראות רק בעיני הילדים.

שהחיים חזקים: ארוחת הערב, הפנצ'ר בכביש, החברים בחצר, הסיבוב לקנות גלידה, הקפיצה לחו"ל, הופעת מוזיקה. 

שמה שיבנה אותנו הוא היומיום. 

שבזמנים בהם כבר אי אפשר להגיד מילה, מה שאפשר לעשות הוא למלמל כמו תינוק, ואז לאט לאט.

לאט לאט.

בארץ ישראל המלודרמטית הזו, החבולה, השואגת, החזקה, 

נזכרתי שאני בכלל לא רוצה להיות חזק.

שמה שאני רוצה לאחל לנו

הוא לא לכבוש, לא לנקום, לא לנצח, לא לחסל, לא להיות אלופים בכלום.

לחיות, לאהוב, לחבר, להיות חברים, בלי אויבים שיחברו בינינו. להיות טובים, וזהו.