מי שיבחר לצאת למסע, ייכנס לאוטו בשעות אחר הצהריים, יניע וייצא מהעיר. הבניינים הגבוהים יתחלפו בנמוכים יותר, ואז בכבישים רחבים, אזורי תעשייה מלוכלכים בצידם, ואז בכבישים צרים יותר, שם האביב מתפרא בשלל שיחים, עצים, צמחים דקים שפרצו אספלט בחיבורים. הפנייה לגן הלאומי בית גוברין תמיד תהיה קטנה מדי וחדה מאוד. ימשיך לנסוע עד ביתן הכרטיסים, ואחריו החניה לאוטובוסים, וזו המסומנת לאוטו שלו ממש. שעות הערב נדירות בגנים לאומיים. בדרך כלל, השעות היפות ביותר שייכות לשומרי הלילה ותו לא. היום פתחו. המסלול ייקח אותו עם אור היום הדועך אל מערות הפעמון הדרומיות. שם, לפני 1200 שנה, חצבו התושבים את הכספות שלהם: בורות מים ענקיים שהולכים ומתרחבים בתוך שכבת הנארי ואז לאבן הקירטון הרכה יותר. בגובה רב יראה כתובת בערבית: אללה יסלח לאנשים כאן.
השביל יירד ויעלה ויתפתל, והיום נגמר בדיוק ברגע הנכון. כשיגיע לקראת המערות הצפוניות, בחושך, ישמע את השירה מרחוק.
לפני כמה זמן התאהב תומר סרגוסטי מנהל הגן באפשרות לעסוק במופלא. מרחבי מערות הפעמון, פעם אתר חתונות ידוע, אחר כך מקום לקונצרטים מלאי הוד והד, נסגרו יום אחד בגלל סלע ענק שנפל מהתקרה. תומר סידר הכל כדי לפתוח את המרחב מחדש, וצייד אותו במקרנים והגברות, ומאז זו זירה של יצירה אורקולית עוצרת נשימה, שמתחלפת כל שנה.
ואתמול, אמן אחד, Dor Zlekha Levy , עשה כאן את הפלא שלו. מי שיבחר לצאת למסע, יילך בשביל הקטן אל לוע המערות, ויגלה בפנים ארבעה פיות גדולים, מנותקים מפנים וגופים, על הקירות, שרים שיר. לעתים הם שרים אחד אחד. לעתים במקהלה. המלים לא מובנות, אבל זה לא משנה. מהר מאוד תיעשה המערה לכנסייה, והשיר יהיה לפסקול של הליכה איטית. הפיות הגדולים, שצצים ונעלמים כשהם שרים מטה אל חלל המערה, יהיו גם לוע: לא רק מקורות לשידור קול, אלא הזמנה להיבלע בתוכם, להיכנס אליהם. כן: זה בליל של שפות שמיות, כל זמר ושפתו.
בחלל מערה משנית, פנס מחפש למצוא משהו. המבקר, לכאורה צופה פאסיבי, הופך לחוקר מערות. לאט מתגלים תבליטים, טביעות רגליים פרהיסטוריות, דמויות אדם.
לקראת היציאה מתגלה טוטם ענק, מוקרן גם הוא על הקיר, עשוי שאריות שלדים וקוצי דרבן, וקשת מנגנת עליו.
המקצב מזמן סיבוב נוסף: הצעידה, לצד קהל רב שהתאסף שם והולך לצידו, תכניס אותו עמוק יותר אל הטקס. הוא יבין שכולם הולכים באותו הקצב. מישהו יגיד שם שצריך לבוא לכאן לערב שלם.
כשיבחר לצאת דרך הפתח הגדול, המקום יהיה אחר משנכנס: השביל חשוך, מואר רק במקצת. האוטו מחכה בחניה. יניע. דקות ארוכות של נסיעה בכביש צר וחשוך, כמו ימשיכו את הד הטקס. אורות הצומת, והכבישים מתרחבים ומתעקלים. עמק האלה הוא מקום אמיתי, כמעט רחוק אבל בזמן אמת גם די קרוב.
מי שיבחר לצאת למסע, אחרי שנגע בו לרגע, יגיע הביתה קצת אחר.
Comments