בבוקר, אתה כבר לא יכול לחכות. אתה מתארגן, עולה על טרמפ, יורד למלונות. פגישות, שיחות, ריצות בין מלונות, ובמסדרונות ולמעלה ולמטה וממלון למלון, מבט חטוף על הים הריק, ארוחת צהריים אלימה, טבלאות, פגישות, טלפונים, טלפונים בתוך פגישות, התקלות, פתרונות, השמש יורדת;
ואז,
בלובי של מלון לוט
על כמה שולחנות עטופים נייר כסף
מגן דוד
מכמה מאות נרות נשמה
וברקע שיר עצוב
והדיירים
עומדים
מסביב
ובוכים
ואז
אתה נזכר
שזה זה בעצם
כל זה
כל העיר הזמנית הזו
זה אבל עמוק
שצריך זמן להיות
והוא שם
כמה זמן שצריך
Kommentit