מירוץ

בחדר האוכל, היא לא לקחה כלום. "כשאני חושבת על זה, בשבילם? בשבילם אני עושה את כל זה? זה שווה לי את הכאב הנפשי הזה?"

היא מספרת על אתמול בערב, כשהיה קריוקי בלובי והם העליבו את הבת שלה. הציעו עוגה לכולם ולה לא. סיפרה בשטף, והדמעות ירדו לה לאט לאט בין המשקפיים. לרגע, הייתה ילדה קטנה בשדרות שהילדים לא מסרו לה במגרש. 

"חארות יש בכל מקום", אמרתי לה. "השאלה כמה זה חודר לך לנשמה".

"אז כן", אמרה.

"ולא עלית לחדר".

"נכון".

וראיתי: הדמעות שלה היו רגילות לגמרי. כאלה של מה שהיה קורה לה אם היו כאלה בבניין המגורים הרגיל שלה, או בכיתה של הבת שלה, או במקום העבודה שלה. סיר הלחץ הנוכחי היה דומה מאוד לסירי הלחץ של המציאות שבחוץ.

הלכנו למתחם "תמר בלב". המועצה האזורית גייסה כסף ובנתה לונה פארק זמני עם המון מה לעשות.

כשהילדים עסוקים, היא שמחה יותר.

לפני שבועיים, אבישי מקיבוץ סעד רצה לשחזר את מירוץ חנוכה המסורתי של הקיבוץ. מסורת ארוכת שנים של קיבוץ שלם שרץ, הולך, נוסע על קלנועיות, גורר עגלות, בשמחה גדולה, כל חנוכה. הפעם, אמר, נשלב את כולם. יבואו בארי וכיסופים ומגן וכל רצי שדרות, ונרוץ יחד: מרוץ יישובי הנגב המערבי בים המלח. הייתי גם בארגון. חששנו מאלפי רצים. לא רצינו גדול מדי. רצינו קהילתי ומחזק. 

אבל לא נרשמו אנשים בכלל. 200 מסעד, 7 משדרות, 10 מבארי. ממגן נרשם אחד. לא ניקח את זה קשה, אמרתי לו. הזמן זה הוא לא דוגמא לשום דבר. מי שיש לו כוח לרוץ, ירוץ. 

מישהו אמר למיקרופון שבשנה הבאה נרוץ בבית. הוזנקנו, 30 איש בערך, כולם בחולצות כחולות. היו את הרצים המקצוענים שמיהרו להוביל. אני איבדתי אותם, רץ לאט, מתבונן.

השעה היפה ביותר של הים הנמוך היא השעה הזו. בריצה על הטיילת אתה רואה מלון אחרי מלון, כל אחד והסיפור שלו. אנג'וי הגבוה והמורכב, עם תושבי שדרות ומגן המתכתשים ביניהם; אואזיס על שני בנייניו, שכונה קטנה ומסובכת; רויאל המתנשא מעל כולם, מיושן ומוזנח וכולו זקנה ונחמה; לוט, זה של הצוותים והעובדים, זירה של ארגון וכוח מסוים; וורט הענק והמשפחתי; מילוס הכפרי; הרברט סמואל המסודר עם הלובי הרועש; דיוויד הגדול והכואב של בארי. 

אחרי קילומטר אחד, יהיה מיצב חטופים. 137 כסאות כתר עם תמונות ושמות, ובלונים צהובים. גברת אחת תסיים לסדר אותם. יהיו כאלה שלא יהיה להם פוסטר עם תמונה, אלא רק שם בכתב יד על דף לבן. 

כשתעבור את רוב המלונות, לקראת הקצה הצפוני, תיגלה אליך לפתע מציאות אחרת.

זוגות יושבים בשקט על ספסל, מסתכלים בנייד. 

כמה משפחות עושות על האש במתחם הקמפינג, הנשים בשביס, הגברים עם רובה על הכתף. 

ואלה שימשיכו הלאה, אחרי פרסת ה4 ק"מ, לאורך הטיילת הצפונית, בכלל יראו פלאות:

לאורך הכביש ינהגו בפראות אופנועים, חלק ירימו גלגל;

גבר ג'ינג'י ייצא לרגע מהרכב, משפחתו תחכה לו בעוד הוא מתפלל מנחה מתוך הנייד;

זוג צעיר במכונית קטנה ייסע צפונה, המושב האחורי מלא שקי שינה ואוהל;

המלונות ייעלמו, הטיילת החדשה הריקה תשקיף על צוקי מלח ארוכים לאורך הים;

הרי מואב ישתקפו בכל זה, כמעט סגולים; ממערב השמש כבר תהיה מאחורי הצוק.

מאבטח בדואי יישב בעיקול חזרה, ישמע מוזיקה בערבית, ירים ראש ויחייך אליך.

בסביבת מלון מילוס תתנגן מוזיקה יוונית נעימה, מיתוג די מוצלח סך הכל.

לכמה רגעים, היה ים המלח - ים, וכל שסביבו - נחמה.