top of page
  • תמונת הסופר/תאורן עמית

מערכה שנייה: שדרות

רגעי סופה של המערכה הראשונה מזמנים אותך לקחת איזו נשימה בלובי של התיאטרון. פתאום, כשעולה האור, אתה מגלה את כל מי שישב לצידך בחושך.

בזמן ההפסקה, בין ההמון היוצא משערי האולם אל האכסדרה הנשכחת, זו שיש בה רק רגעים בודדים של חסד, תעמוד לשווא. תביט על הנדחסים אל הקפיטריה, אל אלה השועטים אל חדרי השירותים. אינך נמנה לא עם אלה ולא עם אלה. תנסה לתפוס את עיניהם, אבל גם לחמוק ממבטם.

תחכה: עשר דקות בין החיזיון שנגמר ובין זה שתכף יחל מחדש.

מרחב של נבוכות, שאין בו דבר.


***

הדרך לשדרות תחצה את המדבר הרחב, זה שבין האופק של הר חברון מצפון, ומישורי דימונה ונבטים מדרום. מדבר מתון, בתי פזורות משובצים בו ברישול. גם בשיא פריחתו יגלה רק עלווה דקה של דשא, יחזיק שבועיים. שטיח חום בהיר מקצה עולם ועד קצהו.

כביש המדבר יהפוך במחי מחלף לכביש של יער: עצים גבוהים על גבעות נישאות, משובצים מרבדי כלניות שמתחילים להישרף בשמש.

ואז, בבית קמה, הנס: כבר אין מדבר. מישורים וגבעות ובתרונות של מערב הנגב ביום האחרון של פברואר. דרום ירוק עד קצה האופק, בשמיים בהירים, מבטיחים. רוחמה, דורות, איבים.


ואז העיר.

בכניסה, פקק ארוך של מכוניות. החייל שעומד ליד סככה לוחץ יד בשמחה לכל מי שנכנס. על עמודי החשמל, קמפיין: כמה התגעגענו לסיר האוכל של אמא. לשוק של יום שישי. הגעת הביתה.

באחת, הכל קרה. השווארמה מלאה, יש באנר גדול שאומר שנפתח מחדש. בפנים הכל נקי. הרבה אנשים אוכלים צהריים. שני חברים לא נפגשו הרבה זמן, מתחבקים, הנה, שוב באותו המקום. בחניה ממול כמעט ואין מקום.

סוף השבוע הקרוב יהיה השמח ביותר מאז הכל התחיל. הרחובות יהיו חיים מאי פעם, אפילו יותר מדי. כל מי שנמצא, יהיה שם הרבה יותר מתמיד.

באחת, הכל קורה. סוזן פותחת את מועדון הגמלאים שלה בשכונת ניר עם: קוד הכניסה עוד עובד, אך שביל הגישה מלא עלים מכל הסתיו הזה. רצפת המועדון מלאה ג'וקים מתים. ביום ראשון יבואו המנקות, גם הן עדיין לא חזרו.

אני שם כדי לעזור לה ברגעים האלה, אולי. קיבלתי משימה גדולה: בוא, פזר את מה שאתה יודע. תן ברכה במקום הזה. אני עוד לא יודע מה.

היא תספר את המקום כפי שחי לפני, עם כל מי שהיה בא, עם כל מה שהיה, הנה, פעמיים בשבוע, אחר הצהריים, שיחקו במשחקי קופסה, ובחגים היו, רגע לא, מתקנת, בחגים אנחנו תמיד חוגגים: הנה פורים שעבר. רוחות העבר מהססות, אומרת סוזן, אולי יבואו פחות. לך תדע. אבל נעשה.

בחוץ רחבת חול גדולה, ממנה מתבקעים ועולים עמודי ברזל עקומים: תחנת המשטרה. קבוצת נערים אמריקאים מתגודדת סביב חנוכייה גבוהה, מאזינים למתורגמן של השוטר. ובנק הפועלים צייר על הבניין ממול אריה שואג ולביאה, בית ומגן דוד, שוטר מצדיע וילד, ציור גדוש של שלוש קומות.

המתנס גדול, מסדרון ארוך, ומדרגות וחדרים. הכל ריק עדיין. מדיף שמפו רצפות. על הקיר החיצוני, שיר של שמעון אדף. אחד מתשעת אחיו הוא יאיר, עובד במתנס, מדבר שבחים אודות אחיו.

מסביב הכל ירוק, שמשי, רחוץ, רענן.


המערכה הבאה מבטיחה. נעה בין המוכר-המנחם לבלתי ידוע, ברעדה מהוססת של התרגשות ופחד.


14 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

פסח

Comentários


bottom of page