top of page
  • תמונת הסופר/תאורן עמית

פורים

המתחם כאילו יצא מגלויה. החלונות גדולים, הכיסאות מעוצבים, המשרדים בנויים קירות זכוכית שקופים, באמצע החלל גרם מדרגות מתכתי. מתחתיו עציצים, וכמה ויטרינות עם תצוגה של אפודים משטרתיים ושאריות טילים. 

בן ואורן היו כאן כל הזמן. בבניין שבלב הכיכר הנטושה עשו קפה בבוקר ולפעמים כביסה לחיילים. מאחורי המבנה הייתה מכולה גדולה, אליה פינתה מסעדת הבורגרים את כל הבשר שלה. עם הזמן הייתה המכולה לפצצת סירחון איומה. משך חודשים ארוכים אף אחד לא פינה אותה. 


היו ימים שבהם היו מצטרפים לרווחה, לחלוקה של עשרות חמגשיות לאלה שנשארו מאחור ולא התפנו לשום מקום: אלה שישבו לבד בבית והיו לצילי אדם. אתה לא תאמין, בתים עם 20 חתולים, בתים שאף אחד לא ניקה הרבה מאוד זמן. אתה לא תאמין. לא תאמין כמה עוני יכול להיות, כמה חוסר מסוגלות, כמה חוסר אונים.


במקום הכי יפה בשדרות אני פוגש את חגית. היא לא מאמינה לעיר המתעוררת. היא לא מסכימה לחזור. אנחנו חושבים יחד מהו הדבר האמיץ לעשות: 

להיות חזקים וחסינים ולבנות מחדש את העיר, או להיות חזקים וחסינים מול השגרה שרק תקבור אותנו עוד יותר. 

ומה זה הניצחון הזה על החמאס? להישאר כאן ולהמשיך לחיות, או לא להסכים לזה יותר, כמה שאפשר.

ולעניין הצוואה של כל מי שמת: הם מצווים עלינו להמשיך לחיות, או להפך. 

לא משנה איזו משמעות תנסה להלביש על המציאות, היא פשוט לא נדבקת.


ואז, פורים אצל אבא. 

לשגרה יש כוח, הוא אומר לי. צריך להמשיך לחיות.

אבל מה שווה שגרה כשהיא קליפה ריקה, אני עונה לו. שמעתי ש19 מניצולי הנובה התאבדו. אני באמת לא יודע לאן כל זה הולך.

אני את יצאת מצרים שלי עשיתי, הוא אומר לי. עדיין, עם כל הביטחון שהתערער, אני חושב שאין מקום בטוח ליהודים כמו מדינת ישראל. אני יודע מה זה להיות במקום לא לי. אני לא אצא מכאן כבר. 


פורים משונה.

אין מוזיקה ברחוב.

כשיש מוזיקה, היא רק בסים.



תמונה: הילה שלג, מתוך "שמישהו יענה להודעות שלנו כבר" תערוכה בגלריה המקרר, דצמבר


7 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

פסח

Comments


bottom of page