זו הייתה הפעם הראשונה שקרן נכנסה לסדנה. בדרך כלל היא עסוקה מאוד בפגישות, עם העובדים שלה, או בסיורים לתורמים. הערב פתאום היה לה את כל הזמן שבעולם. ציליה של מרכז השחר פורקה וכך גם שתי כיתות יבילות שקופלו כמו אוריגמי אל תוך עצמן. משאית ארוכה הגיעה לאסוף, כמה גברתנים קילפו כפפות מידיהם.
אני לא רוצה לראות את זה, אמרה.
הקיפול של העיר שנולדה בשבוע מהיר אף יותר מרגעי הבנייה שלה. קירות הגבס נזרקים שבורים על הדשא הסינתטי. בקומה התחתונה של מלון לאונרדו קלאב הגיע מישהו עם מברגה ופירק 20 גני ילדים.
ובמתחם הדרים, ילדים על הרצף מתרוצצים מקפצים בין צעצוע אחד לאחר, בעוד גננות צעירות מקפלות ארגזים, מזילות דמעה נסתרת.
הקורסים התרוקנו. גם מי שנרשם לפני כמה ימים, נלהב, הספיק בינתיים לחזור הביתה.
הקבועים שלי משאירים, מתנצלים, הודעות קוליות, שמחים שגם אני מגיע בקרוב לשדרות האמיתית.
בערב, ניצה מציגה אותי לאיש אחד. זה אורן ים המלח, אומרת, הוא עושה פה דברים. עשה, אני מתקן אותה.
הוצאתי הודעה: אנחנו סוגרים את הספריה בקניון. מוזמנים לבוא לקחת מה שבא לכם. היום הייתי שם, אפילו את המדפים לקחו.
אבל זה טוב, לא? שאלה המדריכה. זה אומר שהולכים הביתה.
את חושבת שמישהו יודע אם זה טוב? אני לא.
סתם משחקים.
בתוך כל זה, משהו מת קצת גם בי.
Comments