פיתות

ארוחת בוקר, מלון מס' 1: 

צלחות לבנות עם עיטור צבעוני מודרני. בארוחת הבוקר, עומדת עובדת מטבח מבוגרת, זהובת שיער, ומכינה חביתות לכולם. 

פטריות? כן. בצל? כן. גבינה? כן. עין? כן. חביתה? כן. הכל? בתאבון!

אפשר להוסיף מלח?

אני לא עברית! בתאבון!

את הסלט תוכל להכין לבד. קערת בצל ירוק. קערת זיתים. טחינה גולמית ומוכנה וגרעיני אבטיח, ובצל סגול וחתיכות פלפל בכל הצבעים. יש גם גרנולה ופירות וסילאן, ואחת שתכין לך הפוך בספל צבעוני תואם. 

תתיישב ליד החלון ותראה את הים.

שני עובדים יסדרו מפיות לבנות ומזלג ממורק. 

ארוחת צהריים, מלון מס' 2: 

צלחות פלסטיק זולות ומזלגות חד פעמיות. גסטרונומים גדולים של נקניקיות ושניצלונים, וגם שוקיים כמעט ללא בשר, ורק סלט אחד ענק וחדגוני, וסיר טחינה. וכולם הולכים לאט, מתיישבים באולם הענק ובוהים בחלון המשקיף לשום מקום.

יושב ואוכל וחושב: כמה לא הוגן זה, כולם משלמים את אותו כלום, והרולטה זורקת אותם לאן שבא, חייהם כולם משתקפים באמצע הצלחת.

קריאה למלון מס' 3: 

הגעתי לשם אחרי תלונות של תושבים. חלק הסתובבו עם כאבי בטן, אחד היה צריך לעשות שטיפת קיבה. אנחנו לא רוצים הרבה, אמרו לי. לא מפונקים בכלל. אבל האוכל מקולקל. תראה יש כאן ילדים, חודש אוכלים רק קורנפלקס. אני, אמרה אחת, אוכלת רק את מה שאני מבשלת, על כירה ניידת, ובטוסטר אובן שהבאתי, מוסתר מתחת למיטה. בני ערובה של איזה קייטרינג ומנהל מלון עקשן, וכמה כבר אפשר לאכול פיצה בחוץ.

הלכתי לטבח. ידיו כבולות, עושה את המיטב, והוא וכל הצוות אוכלים שם כל הזמן והכל בסדר, ואיזה קהל בכיין יש לנו. בוא תאכל.

נכנסתי לאכול בעצמי. חדר האוכל גדול וריק. שווארמה חצי שרופה, דג חריף מדי, ועוף טבול בים של שמן. באתי אופטימי, אכלתי מה שנתנה לי הבטן. היה לא רע, אבל קצת בכוח: צלחת פלסטיק מגושמת שמן, ועוד קצת, ועוד, בגוונים שונים. 

אחרי שעה הרגשתי רע. דיברתי על ליבו של מנהל המלון.

יום אחד דיברתי עדין, אחר כך, כשהתושבים המשיכו לשלוח תמונות של צ'יפס שרוף, כבר התחלתי לחפש להם מלון אחר. 

כמה לא הוגן!

ואז, ביום אחד, הכל הסתדר, והיה טעים וטוב.

ארוחת ערב, מלון מס' 4:

וביום אחד, נעתרו מנהלי המלון לבקשת התושבים שרצו אוכל של בית, ונתנו להם להיכנס למטבח. קנו להם 10 קילו דג, ואלה, צוהלים, התקינו סירי ענק, הוסיפו גרגרי חומוס ופלפל חריף, תבלינים ביד נדיבה, הנה אנחנו סוף סוף! מכינים! ארוחת ערב! לילדינו! 

הניצחון יבוא לנו בחריימה.  

הלכה הטבחית הראשית להחליף בגדים. קילחה את ילדיה. התלבשו יפה.

בחדר האוכל, כבר היה תור ארוך של אנשים: כולם רצו לטעום. כמה אושר היה שם! כולם שמחו בטעם. חיפשו למי להחמיא.

והיא, שהגיעה אחרי כולם, פגשה בקערה ריקה: דווקא להם לא נשאר כלום.

גיברת! קרא לה הטבח. בואי בואי.

מאי שם הוציא לה את המנה האחרונה, ששמר לעצמו. 

בבית:

בערב, אני חוזר הביתה. חותך סלט לארוחת הערב, מוציא קוטג', שם מלאווח בתנור. הילדים אוכלים, מדברים על מה היה היום.

כשיעלו להתקלח, נתפנה לראות חדשות. 

הגברת יפה אדר חזרה הביתה. אבל כלתה הייתה זו שסיפרה.

"היא אכלה שם רק 

אורז 

ופיתות קט-

נות שהיו צריכים לחלק לחתי-כות 

קט-נות 

כדי שיספיק לחטופים שהיו יחד. 

הם לא ידעו אם למחרת יהיה להם אוכל".

ואחרת ששבה אמרה בעצמה: "הם חילקו אותנו לפי קיבוצים 

ויישובים. נתנו לנו לאכול 

גבינה לבנה ומלפפון 

ליום שלם".

מחויכים יצאו מהטנדר, בשמלות עזתיות, אבל רזים מאוד, ושמחתם קלושה.