פרידה

בימים הראשונים, אי שם לפני כמה עידנים, הוצבתי במלון אואזיס. מלון בלי ילדים. ושמעתי: משפחות הולכות להגיע, וצריך לדאוג להן. ואין שום דבר לילדים במלון.

אז הבאתי את שחר ואת בן, שיקבלו את פני הילדים שיבואו במשחק כדורגל בחצר. על ריהוט הגן הלבן ישבו נופשים מבולבלים בחלוקי ספא לבנים, והילדים מצאו מדשאה לא נגועה לשחק עליה.

הגיעה אמא אחת, עם שני ילדים קטנים. שחר הזמין את הגדול לשחק איתם. הילד רץ וקפץ, ישר אל ספות הגן, וכפר את הראש בכריות. שחר ובן באו לראות מה קרה, והוא רץ לכיוון השני. בן בא אלי לשאול מה עושים איתו. אמרתי לו, שייתן לזה זמן. אחרי חצי שעה, הוא שיחק איתם קצת.

***

אוטובוס האיסוף עצר ליד הכניסה למלון. על המדרכה היו מזוודות, שקיות זבל שחורות עם בגדים, צעצועים, טיטולים, שדה שלם של כאלה. חבורת נשים התחבקו בדמעות קלות. שמעון בא במיוחד לעזור, וגם השומרת של המלון העמיסה דברים לבגאז' של האוטובוס.

האם הצעירה ראתה את הבית שלה, מקופל, עולה לחללית שתיקח אותה לבית שעזבה. אמרה: הגעתי לכאן עם שקית אחת וזהו.

שני הבנים הקטנים ישבו על מושבי האוטובוס, כפכפי הקרוקס באוויר, סך הכל קטנים. שניהם מוצצים מוצץ. היא הסתכלה בחלון, כשהרכב עלה מעלה מעלה, משאיר את הים המלוח באופק, ביום הכי חם מזה הרבה זמן. חמישה חודשים, אמרה. היית מאמין?

מאז, הייתה בבית פעם אחת. לקח לה יום שלם לסדר את הבלגן, יודעת שעכשיו מחכה לה בלגן גדול יותר. איפה המשפחה שלך? עוד מפונה.

והשכנים? לא יודעת מי יבוא.

אז ככה לבד? לא יודעת.

והעתיד מה? נצטרך להתחיל מחדש.

עבודה? לא יודעת. נראה מה יהיה.

העליות מפותלות: הילדים מסתכלים בחלון. פסגות הגבעות שמשני צידי הכביש נראות כאילו הרכב מרחף באוויר.

אז למה את עוברת? אין לי ברירה. סגרו את המסגרות, אז אני חייבת לחזור. אני מכירה אותך.

כן, אני מסתובב מההתחלה במלונות. כן, אבל יותר מזה.

תגידי – זה הילד שלך? מהיום הראשון באואזיס? כן, אני זוכרת את הבנים שלך. הם היו טובים אליו. איזה קטע. איזו סגירת מעגל.

אני חושב שיסתדר לך. מאמין שיהיה לך בסדר. אנשים יחזרו, הכרת כאן הרבה. גם המשפחה תחזור. כן, הא?

בטח.

באוטובוס לא היו הרבה אנשים. כולם הסתכלו מהחלון על ההרים המתרחקים, ועל העיר המתקרבת.