top of page
  • תמונת הסופר/תאורן עמית

קבוצת מיקוד

"טוב, אני ליאורה וזה חיים. אני במילואים בפיקוד העורף באגף המחקר, והגענו לכאן כדי לבדוק קצת ככה מה קורה אתכם, להבין מגמות".

גם אולם נפרד בקומת הלובי של מלון, עם דלת עץ גדולה, לעולם יהיה פרוץ. הדלת תיפתח מאליה, ואחריה קולות ההמון הנבלעים בקירות. וגם ילדים ייכנסו דרך הדלת הזו, ישחקו מחבואים ותופסת. ואנחנו? קראנו לכמה רכזי מלונות לקבוצת מיקוד. כל אחד התיישב על הספה הארוכה המעוגלת, חלק שקעו בחלקים שנהרסו עם הזמן. תקרה גבוהה מדי, מחיצות עץ מחלקות את החלל, וילונות ארוכים ועבים מסתירים את הים. גם השטיח הזה, בכל מקום שטיח, תמיד כהה מדי, אף פעם לא בית.


שרון הבין מיד.

"היו פה הרבה אנשים. מבקר המדינה. משרד ראש הממשלה. עכשיו אתם. כולכם מנסים להבין מה יחזיר אותנו הביתה. נכון? מה צריך לתת לנו כדי שנחזור הביתה. אז אני מודיע לכם חגיגית: כל עוד הצבא בפנים, כל עוד יש חמאס בעולם, אף אחד לא חוזר".

הוא הסתכל בעיניים על כולם. כבר חודש וחצי שאנחנו כאן. הדמעות יבשו מזמן. רצים מדבר לדבר, מבית ספר לסדנת מקרמה להפעלה בלובי, לחדר האוכל. ובמקומות האלה, כולם מדברים. כל היום.

"זו השאלה שהכי מעסיקה אותנו", המשיך שרון. "ואני אומר: הפשרה של היום היא הסטנדרט של מחר. אסור לנו הפעם לתת לזה לעבור. אנחנו כבר 20 שנה סובלים את הטילים האלה, הילדים שלנו שרוטים. אנחנו לא צריכים לקבל את זה יותר".

"תראה", אושרת קמה להראות לקצין המזוקן וידאו בטלפון. "אתמול, בהופעה, הילד שלי ראה ברקים וחשב ששמע פיצוץ. תראה איך הוא חזר משם". הצצתי: ילד בן 10 ממרר בבכי, מבוהל, במקום הכי בטוח בארץ.

"שמענו כבר אפילו את זה", ממשיך שרון. "שמענו שאנחנו הכי חסינים. שאנחנו יכולים פשוט לחזור, כי הילדים שלנו כבר ראו הכל. וואלה, מצאתם לכם. למה? למה שהתינוקות שלנו יידעו מה זה פיצוץ של טיל לתוך הבית?"


הקצינה החלה לבכות. "סליחה", אמרה. "אני מצטערת. זה פשוט כואב נורא לשמוע את כל מה שאתם מספרים פה".

סופי הביאה לה כוס מים.

לרגע, היה שקט. בלי משים, עלתה באוויר התחושה שכל מה שקורה כאן, הצער והכעס וכל העולם הזה שבראנו פה, כולו - לא צריך לקרות בכלל. זה בכלל לא הוגן. וזו, הקצינה, שבאה כל הדרך מחיפה, סיפרה זאת לנו בדמעותיה. 


"מצד שני", אמרה מורן. "אצלי במלון כולם כבר מתים לחזור. כולם רוצים את הבית שלהם, ואת בית הספר שלהם. הילדים שלי, עם כל הכבוד למסגרות, לומדים שעתיים ביום. מה כבר לומדים בשעתיים? מי ישלים להם את כל זה? אז אנחנו רוצים לחזור לחיים שלנו. כמובן לא ככה, כשזה המצב, אבל אנחנו צריכים להיות ריאליים שהחמאס לא ייעלם".

"מה זה ריאליים מה?" כך שרון.

"אנחנו לא יכולים לצפות לשלום עולמי, או שלא יהיה חמאס, או שפתאום נהיה שווייץ", ענתה לו.

"אז מה כן?" שאל הקצין המזוקן.

"לא יודעת מה כן. לא אנחנו צריכים לספק את התשובות. אנחנו רק יודעים שזה - לא".


סופי ישבה בצד. חיכתה לעוד רגע של שקט כדי להגיד. "אתם יודעים שהייתי היחידה שניצלה. הם נכנסו בית בית בכל הבתים שסביבי, ורק אלי לא נכנסו. אנחנו חמישה בתים, נכנסו לארבעה והרגו שם. אני - אני מיוחדת. כנראה שיש עלי איזו ברכה". הייתה מחויכת, אבל לא באמת.

ושמעון אמר: "אני כל הזמן עושה דברים כדי לא לחשוב. כל הזמן אני בעשייה. אבל כל לילה, ב11, אני נכנס מתחת לשמיכה ובוכה ובוכה ובוכה, בוכה את כל הנשמה שלי".


השיחה נמשכה. אם יום אחד יחזירו אותנו, אמר מישהו, אנחנו לא נצא מהחדרים. 


לא עבר חודש וחצי, בכלל לא: הדם לא נקרש. הריח לא נעלם לשום מקום. המראות עוד צרובים ברשתית העין. 

הצבא כותש במערב, המטוסים ממריאים מנבטים וטסים נמוך נמוך כל הדרך ליעד, הילדים מבוהלים ובוכים, המבוגרים מסוככים עליהם באימה. המדינה באלמנט שלה.


מאוחר יותר, יגיעו ארבעה מילואימניקים למלון וייכנסו לספא. עובד יעבור שם ויבקש מהם לכבות את הסיגריות, להכניס את הפיצוחים, לשמור את הערק לאחר כך. "באנו להתפרק", יגידו לו. הוא יסלח וינקה אחר כך. כשייצאו, ישאירו לפקידת הקבלה פחית חמוצים.



2 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

פסח

Comments


bottom of page