top of page
  • תמונת הסופר/תאורן עמית

רוקסון, ערד

אחרי שיצאנו מהסיבוב במלון בטיילת של ערד, כבר היה לילה.

ישבנו בלובי ושאלנו אותם: אז מה אתם חושבים.

ואז זה התחיל, כמו צונאמי:

הפוסט טראומות לאורך שנים;

הייאוש מהמדינה, מהממשלה, מהעיר, מהמלון, מהחדר, מהילדים, מהכל;

ההבטחה לחזור הביתה, ישר לעוד סבבים שיהיו גרועים מזה;

ההבטחה לסיים בית ספר, ואז צבא, ואז קבע, ואז כל מה שצריך ואז לעוף מכאן ולא לחזור אף פעם;

ההבטחה לחזור הביתה רק כש"כל החמאס יתמוטט", כאילו מישהו יודע איך זה אמור להיראות בכלל;

הכעס על זה שאף אחד לא בא: לא בשבת ההיא, לא אחריה, לא עכשיו;

השיחה התגלגלה כמו כדור שלג, בעוד הילדים מטיילים בחדר, יושבים, צועקים, מטפסים על אמא, הנה עוד דור לומד ללכת ישר אל חיק הישראליות המדממת, לתרופות הרגעה שעוד לא נרקחו, לכאב הבא ולזה שאחריו;

אתם יודעים, הם אמרו אחרי שעתיים, כשהגיע זמן להבדלה ולארוחת הערב. זו הפעם הראשונה שמישהו שאל אותנו מה אנחנו חושבים. לא ידענו בכלל שהם משדרות והם מאשקלון, ולא ידענו מה אלה שלידנו חושבים בעצמם. בכלל, זו הפעם הראשונה בה אנחנו מדברים.

אחרי שיצאנו, הלומים, לטיילת, הירח יצא מענן.

היה קשה נורא.

זהו.



0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

פסח

Comments


bottom of page