top of page
  • תמונת הסופר/תאורן עמית

שדרות, אחרי חודשיים

אוטובוס ירוק של אגד הסעים, מלא מבוגרים רוסים ממלון רויאל. כמה מתנדבים צעירים. 

מי, אני שואל במיקרופון, היה כבר בבית שלו מאז.

אחת מרימה את היד.

מי כאן לבד? אנחנו רוצים לחבר אליכם מתנדבים, שלא תיכנסו ככה הביתה.

כמה מרימים את היד, ומיד מורידים.

אולי יש כאן דובר רוסית שיכול לתרגם?

באה גברת אחת.

המתנדב הצעיר עבר וכתב שמות, ואז שידך צעירים למבוגרים. 

הדרך הייתה יפה. בתרונות רוחמה כבר הוריקו, ובצומת בית קמה היה אפילו פקק. חודשיים לא היו בבית. הפסיכולוג המלווה שלנו הצטרף, לך תדע. מה שמענו. שהעיר כבתה ויבשה. שהכבישים מחורצים במסלולי טנקים.

אבל לא: בעננות הקלה שנותרה מגשמי הלילה, העיר נגלתה לעינינו: יפה, ירוקה, שקטה. עיר שכל התושבים שלה יצאו לחופש בבת אחת. כמה עובדי עירייה גוזמים את העצים לקראת החורף.

כמה אתרי בנייה.

ואיפה שהייתה תחנת משטרה קטנה, עכשיו דונם של אדמה חרושה וסרט סימון אדום.

מעל רמי לוי, מנוף קטן מתקן את החור שנפער בקיר. 

שם, אומר לי מישהו, אתה רואה. העירייה כיסתה את הגג השבור ביוטה כחולה, שלא ייכנס הגשם. 

כל המסעדות סגורות.

האנשים החלו לרדת מההסעה. חיפשתי את חרדת הנטוש בעיניהם, וכל שמצאתי היה התרגשות של געגוע: הנה הרחוב שלי! והנה המדרגות! כמה זמן לא הייתי בבית!

ירדו בכבדות, הלכו הביתה. עלו במעלית. פתחו את הדלת: הסירחון לא היה נורא כמו שחשבו.

פתחו את החלון שיבוא אוויר וייכנס אור שמש.

על השולחן צלחות עטורות רוטב קרוש. חצי לחמניה יבשה. 

הכלים עוד בכיור.

צחנת בצל ותפוחי אדמה. 

במקרר, אלה היו פעם חצילים. גבינה צהובה. תפוח. מנת כנפיים. על כולם שמיכה עדינה של עובש, קריסת הפרי אל ריקבון, כמישה ודעיכה. מצאתי שם יופי גדול מאוד.

שושנה תלבש כפפות גומי, ותכניס הכל לשק גדול. חריצות תמלא אותה. 

תוך שעה, השולחן יהיה נקי, הכיור גם. שקי הזבל יורדו לפח הריק למטה. 

המקרר שהתרוקן דווקא מזמין לעבור עם סמרטוט זריז.


נסענו לאסוף את כולם. 

לאט לאט עלו לאוטובוס, אור בעיניהם. 

איך היה, שאלתי.

טוב, אמרו. טוב מאוד. אין כמו בבית.

באוטובוס היה ריח נעים של אקונומיקה. 


יצאנו מהעיר והתחלנו בחזרה אל הבית הזמני, שבקצה מזרח.



35 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

פסח

Comments


bottom of page