top of page
  • amito217

שוטטות (1): העולם הולך לשם

עודכן: 29 בספט׳ 2023




באוטובוס לתל אביב

העולם הולך לשם. אני צריך לעקוב אחרי העולם. באוטובוס, סוף סוף הקיץ, שדות חרושים ותל אביב עמומה מרחוק ברקע. אנשים במכוניות בבוקר על הגלגל, חיים את משימות השעות הבאות.

העולם הולך לשם. להיתלות באי הוודאות, לחבק אותה, לא לצלול לאף אחת מהאפשרויות. שיחות באוויר. אני בוחן את מה שאני רואה, לא יותר מזה.

איזה בורג תרצה להיות במכונות הגדולות שלנו. אולי תרצה להיות מצלמה קטנה על מתקן אנקונדה בלונה פארק של וויומינג? אולי תרצה להמציא תופסן לגדרות של שדה התעופה. אולי תרצה לקחת איתך אנשים לחו"ל, לעשות להם טוב על הלב ולארגן את כל הבקאופיס. ואולי תרצה למכור להם קפה. אולי תסלול להם את הכביש הבא. אולי תרצה לעשות להם חשק. אולי, לכל האנשים האלה, שישלמו לך, ואז תוכל גם אתה.

תוכל לאסוף רסיסי אגורות מכל איש בעולם. תוכל לתמחר את עצמך כמו שצריך מול נציג של רשות מקומית, והוא יתמקח איתך כמו סוחר. תוכל להתמקח עם סוחר. חלק ממה שתמכור הוא האלגנטיות שלך. מעניין אם היא תכשיל אותך, או תהיה כלי בעל ערך.

תוכל, בכל רגע נתון, לקנות משהו ואז למכור אותו.

תוכל לשכב על הרצפה ולתקן משהו. תוכל לקחת מקדח ולעשות חור בקיר. תוכל לרצף, לגנן, לעצב. לערוך, לבשל, לעטוף. תוכל לתכנת, לפקד, לנהל. תוכל לבנות סיפור עם אנשים. תוכל לארח, להדריך, ללמד.

מה לא תוכל? לא תוכל לשרוף, ללכלך, לקשקש, להעביר זמן. העולם יקנה ממך את מה שתבנה, תסדר, תחכים. העולם לא ישלם לך כדי להתבונן.

תוכל לחקור, אבל רק מה שמעניין אחרים. תוכל להרצות, לשכנע, לקדם, אבל רק מה שאחרים מעוניינים לקדם. תוכל למחזר, לשחזר, לחדש – אבל טיפה, בתוך הסיפור הכללי.

על הגלגל, בתוך המשחק, חלק מהחבר'ה, מהדיבור, מהשפה.

תוכל להקל. לקצר. לייעל.

תוכל להיות הבנאדם הזה.

בתל אביב, העיר של הסיפור הכללי. לפני 20 שנה עזבתי אותה. האמנתי שיש סיפור אחר. שסיפור אחר תמיד יהיה מעניין יותר מהסיפור הכללי. מצאתי אותו במסבחה: חדר קטן בשכונה ג', חומוס גרוע ביום ומאורת מופעים קטנים אחת לשבוע, בלילה. המקום הזה סיפר לי סיפור אחר. נגה הייתה עושה לי סיבובים בעיר העתיקה. הראתה שמתחת לטיח יש משהו.

ארלוזורוב. המסגר. ישראל היום.

תלמה ילין – המעבדה של השעתוק, כמו של הדבר הבא, שתמיד נבנה על הדבר הזה. באר שבע הייתה סיפור אחר. הכללים שלה היו אחרים. היה בה משהו שרוצה להתממש. משהו שלא מסתדר במגדלים גבוהים מדי.

מוזר שאני מדבר על מקום ולא על תכלית.



המוזיאון הריק/ איליה ואמיליה קבקוב, מוזיאון תל אביב

על הקירות האדומים רק אלומות אור. ברקע, מוזיקת עוגב כנסייתית. באמצע החדר, שתי ספות. יש המתייחסים למרחב הזה כמעבר בין אולמות התצוגה. יש המתיישבים מול אלומות האור. הנוכחים המעטים בחדר מחייכים זה לזה במבוכה. זוג האמנים, אחד מהם מת לא מזמן, יצרו את המרחב הזה והעמיסו עליו את כל עולם האמנות, הנוכח כאן בעדינות רוסית משונה.

אנשים מסיטים את הווילון האדום בכניסה, כמו רוצים להיות מופתעים. הדבר הגדול באמת הוא זה שבכלל לא שם.





מעוף/ איליה ואמיליה קבקוב

המוני ילדים וצעירים ואנשים מעופפים מעל גגות איזה כפר; חלקם מחזיקים ידיים, עפים לבד; חלקם נאחזים במין מטוס ישן; שניים, עיניהם עצומות, אוחזים בקרש המחובר לחוטים דקים, המחוברים בעצמם לקרש, המחובר לכמה ציפורים עפות; ועוד מיני אנשים מעופפים בשמיים, במיני צורות, חלקם נופלים למטה. הציור עצום. הצבעים תכולים. המראה מסחרר, מקשה על הריכוז בלי ורטיגו. אתה חושב אם היית רוצה להיות אחד מהם; חלום המעוף משותף לכולנו. כולם נראים כאילו זה רק רגע, ותכף יגיעו, או יתעוררו, או יפלו למטה. השמיים לא נועדו לנו, אבל הם נפלאים. זה לא חופש, זו אנדרלמוסיה שבירה, אוטופית-אפוקליפטית. במבט הראשון, אולי סופה סחפה אותם. במבט אחר, הניפו את עצמם. שלוש פנים בתמונה: פני שניים חתומות, והשלישי – ישן. זו לא פאניקה, זו סערה של מעוף; אולי לרגע או שניים.





כיפור/ עמוס גיתאי

אולם ענק, הקרנות חאקי עצומות על הקירות. הדם והבוץ, האינפוזיות והאלונקות, במרחב ממוזג ונקי, מסודר בקפידה. ארבע נשים ושני גברים באולם. אחת, צעירה, בידה מקל הליכה, יושבת על ספסל. הגבר, ממושקף וחבוש כובע, נעמד מול הקירות הגדולים. ויש את זו עם תיק הגב, שנעה לאט אך לא עוצרת, והולכת מהאולם כמו שבאה. ויש אותי, עם לפטופ, בוחן וכותב. מיצב סאונד וידאו לרגל יובל למלחמה. חגיגות היובל באולם המוזיאון, בלי מלים. אה, יש גם דיקטים מחופי גבס, עליהם מוקרנים עוד דימויים. מדי פעם, מאחד הקירות, קול פיצוץ. למה לי כל זה. לא הרואיקה. לא סיבה. לא תוצאה. רק חיילים פצועים. לא רציתי אף פעם להיות שם. לא גבורה, לא עתיד. רק קורבנות בארבע רוחות.





עקידת יצחק/ ג'ורג' סיגל

אברהם, מזוקן ובעל בלורית, עומד, ידו האחת קפוצה, בידו השנייה סכין, מסתכל נכוחה או עצום עיניים. יצחק שכוב מתחתיו, רגלו האחת דרוכה לברוח בעודו מבין, יד אחת על הבטן, שנייה לתמוך את גופו השרוע. הפסל החליט: זה הרגע: שנייה אחת לפני. ההוא החליט, ההוא הבין, שניהם בהתפכחות שלפני הדאוס אקס מכינה, שלא כמו באגדות מקראיות, לא תבוא. אנחנו שוחטים את ילדינו בלי דעת כל יום. בעצימת העין, בויתור, בשחרור.


"היה לי נעים מאוד. שיר" הצעירה עם המקל הגישה לי את היד ללחיצה.

"אז בשביל מה המחשב?"

"אני כותב".

"איפה אפשר לקרוא את זה?"

"לא יודע. אפילו לא החלטתי אם אלחץ סייב".

"אז למה אתה כותב?"

תכלית. כמה טוב להיות משוחרר מתכלית. אני כותב כדי להתבונן יותר טוב. למה יש לך טקסט כל כך ארוך? כדי שאוכל להבין אותך יותר טוב, יקירתי. אולי אני מתכוון לבלוע את העולם בבולמוס פתאום.

"אתה לא כותב כדי שמישהו יקרא בסוף?"

"לא יודע. החלטתי לשחרר קצת את הצורך בקהל".

"לא בגלל קהל. כי אתה רוצה שמישהו יזכור את זה. אולי אפילו אחד. אני זוכרת שכעסתי על סבתא שלי, שחילקה את כל הסוודרים שסרגה ולא השאירה כלום אחריה. רציתי משהו להחזיק ביד".


"אני יכול לשבת מול הפסל הזה עד שיסגרו את המוזיאון".





דרך הברזל/ אירה אדוארדובנה

אירה אדוארדובנה משחזרת באולפן טלוויזיה את התמונות מילדותה ברכבת מאוזבקיסטן. מחלקת הוראות בימוי לתמונות הסטילס שתצלם, לסצנות הווידאו הזעירות. אלה נערמות יחד ומתפרקות, מסתדרות באלבום ומתפזרות על הרצפה.





נרדוף אחריך, תמיד/ יורם קופרמינץ

"אני אוהב את המקל הזה. אני חושב שיש בו הרבה חן".

"אתה הראשון שלא שואל אותי למה יש לי מקל".

"תמיד יש לך על מה להישען. תחשבי על זה, על מה יש לי להישען. למה יש לך מקל?"

"יש לי הרבה תשובות. כל פעם אני ממציאה משהו".

"זמני?"

"לא".


"אני מתגעגעת לרוץ. פעם רצתי, עד שכבר לא היה לי זמן לזה, ואז כבר לא יכולתי".

בסרט של יורם קופרמינץ, הגיבור שלו בורח מרחוב לרחוב, באמצע הלילה, במהירות. אני נהנה מאוד. אני כל כך נהנה מזה. הייתי מכור לזה. לרוץ ממשהו, בלי הפסקה, בכל העיר, בלילה. ברחובות, בדרכים הבין עירוניות החשוכות יותר. רדיוהד עשו מזה שני קליפים. אני כבר בסבב השלישי של הסרט, ולא יכול להוריד את העיניים. האיש הזה לא יפסיק לרוץ, עד שיסגרו את המוזיאון.





אוטובוס 389 לערד

כל רגע שיש לי, אני פותח את הלפטופ וכותב. האוטובוס חשוך. הדרך ערה, אך די פנויה. תל אביב של הרהורים, דיבורים, מפגשים, מחשבות, רעיונות, רתיעות, צעקות, תל אביב שכולה ערגה לאיזה מדבר, מדבר דרך חלון מעוצב. תל אביב רוצה הרף של רגע במדבר, לראות אותו, לנשום נשימה אחת ולהתעורר. ואדיות הזריחה הרכות שלי. שקיעות האינסוף. הרף של תל אביבי.

אתה מצחיק, אתה יודע? אתה מדבר בלי שום הקשר, כאילו יש לך את כל הזמן. כמו היית מוצג במוזיאון: מואר, מופרד מהרקע, לבן מאחור, נקי ונעים מסביב. החיים לא כאלה, ממש לא. יש זיעה, מסריח, ותמיד יש משהו מאחורה ברקע. תמיד תבוא ממשהו, תלך לאנשהוא. מי שלא על הגלגל משקר. או גרוע מזה, מתעלם. איפה היית במלחמת יום כיפור, הא? למה לא היית איתנו במסוק הזה, כשהצלנו את כל הפצועים האלה? הא נסיך? איפה התחבאת? וכשכל הזקנים האלה, ברחבת המוזיאון, צעקו נגד ביבי, למה לא אמרת כלום? אתה איתם או נגדם? אתה יכול להסביר לי מה הקשר בין ביבי בארה"ב עכשיו למלחמת יום כיפור? מה, הוא אשם גם בזה? וזה שהם רדפו אותו עד אמריקה – הם לא מבינים שזה מתנקם בנו?הא? הכל הפוך! מה אתה חושב? הא אדוני? אתה איתי? באיזה צד אתה?

אני הולך לאוטובוס, מנסה שלא להתייחס לקולות. אני לא מחויב להביע את דעתי בקול רם. אני לא מחויב בשום דבר. המציאות מתלווה אלי, צועקת, רגשנית, תובענית. בקלות אני פוטר אותה: עוד משוגעת שצועקת באמצע הרחוב.


8 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

פסח

Comments


bottom of page