שורה, פסטיבל ישראל: לקראת מות האמנות

רגע אחד, אתמול בשעה 22:15 באולם רבקה קראון בתיאטרון ירושלים. פסטיבל ישראל.

היוצר של ההצגה "שורה" מזמין אל הבמה את כל הגיבורים האמיתיים של האירוע: חבריו למילואים במחנה שורה. הם עולים אחד אחד, ונעמדים כל אחד ליד השחקן שגילם אותו.

אחר כך הם יוצאים החוצה. ברחבה שחקנים תל אביביים, גברים חרדים, נשים בחצאיות, ערב רב של כל מיני, חיוכים, חיבוקים. אני ועוד כמה עומדים שם הלומים.

***

שבועיים אחורה, מיכל ואעקנין המנהלת האמנותית (כבר אגדית בעיני) ואני נוסעים לראות חזרה של "מקום לגור בו" בתיאטרון הנגב. אני מספר לה שהפכתי לפריק של יצירות בעקבות ה7.10, ואפילו יש לי הרצאה שאני מסתובב איתה בארץ על זה – רגע לפני שכל היצירות הופכות לכאלה.

אני מספר לה שאני מחפש את התיאטרון שיצליח לספר סיפור נכון, שכולם צריכים עכשיו. שראיתי את הקברט של תיאטרון דימונה, והוא היה לי נפלא, אבל גרוטסקי מדי. שראיתי את "ימים טובים פי אלף" של הקאמרי, שהיו בו רגעים יפים, אבל היה בורגני ומנותק מדי. שאי שם מזמן, בחודש מרץ, מצאתי גאולה בשירים של הצגה שירדה בינתיים בתיאטרון אלעד באילת; אבל אף אחד לא עשה תיאטרון דוקומנטרי, שפשוט מספר סיפור, ועושה איזה סדר בראשומון האינסופי והמבורדק הזה.

אמרה: עוד שבועיים, בוא לראות את "שורה". יהיה לך מעניין.

יוצר ההצגה, רועי יוסף, מתעד את השיחות שלו עם חבריו הרגעיים במחנה שורה, מפעל מיון הגופות תחת התופת, כל מיני אנשים, כל מיני שיחות. הדברים ברורים, אין סאבטקסט. ההתמודדות עם הזוועה על השולחן, וגם התפקוד והניתוק והגעגוע, ושקים לבנים על עגלות מצד לצד.

לסאבטקסט יש את המקום שלו: המקום עצמו הוא הסאבטקסט. כמו שיחות החולין ב"ספרות זולה", גם כאן, הדיבורים הפרוזאיים וכור ההיתוך החביב של הישראליות נמצאים שם כדי לחפות על השאול, על התופת, על הגהנום שסובב את הכל.

חזרה לרגע הסיום של ההצגה: אומרים שתיאטרון, ואמנות בכלל, יוצרים חוויה שהיא יותר גדולה מהחיים עצמם. שהאמנות נותנת ממד מיתי, אלגורי, מוסיפה נצנצים.

כשעלו כל האנשים האלה לבמה, הבנתי עד כמה במציאות הזו, הצגה יכולה להיות רק צל. שכל השמחה והגאווה בבכורה הזו, כל האנשים שהיו שם, שעלו לבמה, כולם, כולם נגעו בתופת. השחקנים יכלו רק לשמוע, לחקות, ליצור העתקים חיוורים.

ברגע הזה באולם הבנתי טוב יותר לאן הגענו: למקום מולו גם האמנות נותרת חסרת אונים.