שיעור

לאן זה הולך, כל הדבר הזה. יום ועוד יום, בתחנת האוטובוס הזו שבה מחכים לגודו כלשהוא, וגם כשיבוא – מה כבר יביא איתו.

היה את השבוע בו ראינו אותם, כל האנשים שהושבתו מעבודה, מתרווחים מילדיהם שנבנו עבורם מרחבי למידה [לא להתיימר ולומר בתי ספר, כי – עדיין, באולם תת קרקעי בבית מלון; ועדיין, עם מחיצות-לא-מחיצות, ולשלוש שעות, וכל זה לא באמת, ולא באמת מורים אלא סטודנטים, ולא באמת חוברות עבודה אלא ניירות משוכפלים; אבל הרבה יותר ממה שחשבנו שיכול להיות בחירום; ולאט לאט גם מרחבי הלמידה האלה הופכים לבית: יבוא האמן ויצייר על הקירות. ותבוא מעצבת הפנים ותיצור איים של אינטימיות באולם הגדול והרועש, ותניח ענף של ערבה ירוק שירגיש קצת ג'ונגל, ואיזו גרילנדה שיהיה חגיגי. ויבואו מתנדבים צעירים ויחלקו מים, ויעשו את האולם לעולם כולו, כך שילדים יצחקו בו כמו שמעולם לא היה]

כל האבות והאימהות שלחו את הילדים לאוטובוס שיוביל אותם למרחב הלמידה, ונותרו לנפשם.

ובפעם הראשונה מאז נצח, הם ישבו לבד בחדר. זמזום תשומת הלב התמידי, מישהו להרגיע, להסות, לחבק – ובעצם, מבוגרים בלי עבודה, בחדר במלון, לבד.

המדינה עשתה את זה יפה. אלה ששפר עליהם גורלם ועובדים במפעלים גדולים יקבלו משכורת רגילה. אלה שעובדים במקומות קטנים יוצאו לחופשה ללא תשלום – ויקבלו שכרם מהמדינה. אלה וגם אלה לא יוכלו לעבוד עכשיו, וכל אלה נידונו לזמנים של אבטלה מכורח.

כך, מירי משירות התעסוקה והצוות הגדול שגייסה, הגיעו לאחד המלונות, פרשו רולאפ והקימו דוכן. [כולם מקימים דוכנים בלובי: עובדות סוציאליות. חיילי פיקוד העורף. איגוד עורכי הדין, שמוכנים לתת יעוץ ללא תשלום. עזרה פיננסית. מיצוי זכויות. רב קו. רשות המיסים. ביטוח לאומי. משרד הפנים. כל אחד והדוכן שלו. בהתחלה לא היה מקום לכולם. עכשיו יושב אחד מדי פעם. כל הרולאפים נותרו בכל המלונות, אנדרטאות לזכר כל הדוכנים שהיו כאן אי פעם. הם נערמים זה על גבי זה, כמו היו ארכיון, מלאים קודי קיו-אר וכתובות אינטרנט ארוכות מדי, כאוס ממותג לעייפה של ארגונים חופפים שכולם רוצים לפתור לכולם את כל הבעיות, ואין לאף אחד את הכלים]

ומירי משירות התעסוקה חיכתה לאנשים. היא דווקא הגיעה מוכנה. שוחחה עם לא מעט מעסיקים מהאזור, והביאה רשימה של כל מי שמוכן לעובדים, שייתכן ומחר בבוקר יחזרו הביתה וייעלמו לתמיד. היה מפעל בירוחם שרצה אנשים, חיפשו מאבטח למלון, ופקידת קבלה, ומוכרת בחנות קוסמטיקה.

אנחנו הסתובבנו בלובי הגדול של לאונרדו קלאב ושאלנו אנשים אם הם רוצים לעבוד. מבטים מזוגגים, התעניינות רפה, ובסוף –

כמה ימים אחרי, הגיע ארגון נוסף, דומה מאוד, באמתחתו משרות נוספות, וכלים לייעוץ, ועוד רולאפ. אפילו עשה יריד בקניון: המון חברות באו, הקימו דוכנים ופרשו רולאפים. גם חילקו עטים ממותגים ובקבוקי מים עם לוגו החברה. וכל אחת מבטיחה עתיד, וקריירה, ומפעל שהוא משפחה –

אף אחד לא בא. אל תעבוד עלי עם עתיד.

אמרנו, אם לא עבודה, לפחות ננצל את הזמן למשהו.

כשהצענו קורס אנגלית למתחילים, כולם רצו. כל כך רצו! נרשמו 30 בשעה לקורס הבוקר, ואז עוד 35 לקורס הערב. ובאו מלאי תשוקה לכיתה שפתחנו בקומה השנייה של מלון אחד, מסביב לשולחנות טברנה עגולים כי זה מה שיש.

איזה קסם יש באנגלית. איזה שער גדול ייפתח, כשנדע אנגלית. אל מול הרפיון הכללי ואובדן הדרך וקבורת העתיד בעפר המדבר הסמוך, אנגלית תהיה לעולם החדש. אולי ייקח אותנו משדרות הזו, שאפילו היא לא מקורית אלא ערבוב מקרי ומבורדק של אנשים שנזרקו יחד לסוף העולם, על כנפי נשרים ייקח אותנו הנשיא האמריקאי לאיזו אוהיו, או איידהו, שם נצטרך לשוחח עם השריף המקומי על הבריון השכונתי, ולהראות שלא זרים אנחנו, אלא ראויים לעולם.

וכך היו שם, בכיתה, 15 איש.

ביום השני היו כבר שישה. בשלישי וברביעי, ארבעה. בחמישי נותרו שלושה.

דיברנו איתם: הם רצו דברים אחרים. לא התאים. לא היה נוח. היו טובים מדי לזה. היו פחות מדי לזה. שינינו, עדכנו, לא באו. בצר לי, באתי בטענות למנחה. הוא לא ידע מה לעשות עם זה.

את השבוע סיימנו מיואשים.

לא ידענו אשמת מי, ולמה.

חשבתי: מה לא קלוש כאן.

כל זה על חוט השערה.

גם חלומות, אם יבואו.

מה שכבר יהיה, יינתק ברגע.