שכל ואומץ

עוד משפחה חרדית אחת באה לגור ברחוב שלנו. נחמי, ויענקל'ה, וחמשת הילדים שלהם. היו שם פייגה ונחמן והרשל ועוד כמה קטנטנים שלא קראו בשמם. השכונה הקטנה שלנו הפכה עמוסה בילדים, שמיהרו אחרי אימם במורד הרחוב ההולנדי, ואחר כך חזרה מעלה, מבטי הילדים מתעכבים על אלה שלנו, והאם מאיצה בהם, שלא להסתכל יותר מדי.

לילדים שלנו היה עצוב על זה. איך ייתכנו ילדים אחרים, שהובהרה להם הרתיעה מכל מה שאנחנו מסמלים.

קל יותר לומר שזו כת של קיצונים, חשוכה כזו, שרואה בנו כאלה. שמדברת שפות גלותיות. קשה יותר לחשוב על החיוך הקל בזווית, המסתתר מתחת לזקן. זה המשוחרר מהחזית הקשה והמתישה של העתיד.

בימים האלה הסתגרנו מפניו, העתיד המפחיד, המשתק, אליו הרגשנו שאנו מתגלגלים בלי כוחות לעצור. ובכלל, בלי כוחות, בסחרור היום יום. מה נשמע? איך אתה? כל יום בנפרד. משתדל לא לחשוב.

מה היינו עושים אם היו לנו שכל ואומץ?

נגיד, אם היינו חכמים וחזקים. מה היינו עושים?

בוקר עולה על העיר הקטנה, המרוחקת, בה מגמות קלות במדינה הופכים לגלי הדף לא מידתיים: בה רפרוף כנפיו של שר בירושלים יכול להביא אלפי תושבים חדשים ולהפר איזונים עדינים בסופה הרסנית, מהירה, עוצמתית. או שרק הזמן מרגיש אחרת.

***

כן, תבוא עוד משפחה חרדית אחת.

ואולי עוד אחת. וחוץ מהמבט המתחמק, והשירים בסוכה ובערב שבת, נרגיש שכל זה כבר לא שלנו. שלנו: של אחרים: בעיר, גם ככה אתה לא צריך יותר מדי שלנו. רק קצת, שיהיה לך איפה לשים את הראש.

שמדי פעם תרגיש שאתה לא לבד בזה.

במקביל, אנשים שאנחנו אוהבים הרימו ידיים ונעלמו. קנו איזה שטח באיזה אי, התחילו לשפץ. בכל מסמר שתקעו בלוח העץ, קבעו עמוק יותר את אחיזתם בעתיד כלשהוא, גם אם לא רחוק, גם אם רק סוג של הווה. הילדים יצאו לסיבוב ביער הפרטי הקטן, החדש. אולי, לרגע, הבחינו בזר, שהיה זר הרבה יותר ממה שידעו. אבל גם זה זמני.

אחרים עברו לערים אחרות. כמה טוב כבר יכול לצאת מזה: רק יותר חלש ויותר רע.

אני נתלה בהרים הגבוהים. בהם לא ניתן לפגוע. אבל מה טוב בהרים, אם הנשמה יוצאת מהם.

הבריחה מהעיר מהירה אך מהוססת. מחפשים מכולות לאחסן את הציוד, לא מוכרים כלום עדיין. ננסה ונראה. והניסיון תלוי בסבלנות של המהגר, ובעומק הסלידה שלו מהמתרחש כאן. מורן אמרה: רק תהיה נחוש שאתה לא רוצה לחזור אף פעם.

אנחנו עוצרים את נשימתנו: מוקדם לומר, אנחנו אומרים. נבין מגמות. נראה כמה גרוע יותר יכול להיות. [גרוע יותר יכול להיות, אנו לוחשים. אין באמת מוצא מכל זה. תמיד יצאנו מתקופות כאלה, אך חבולים ושרוטים וטעונים. כל יום הספדים בחדשות. כל יום רעמי שנאה ונקמה במערב. כל יום, מטוס קרב טס נמוך בשמיים ומחריד את המדבר].

פעם עבדתי ברשות הטבע. חוקרים, פקחים, מנהלה גדולה ויציבה של שומרים, על מרקם עדין של חיים זעירים על קליפת האדמה. בא מטוס גדול ושרף הכל ברגע. הביטו השומרים, חסרי אונים, בשמיים, ואמרו אין ברירה.

***

בתחנת הרכבת, הקירות התמלאו בסטיקרים של הנצחה.

חלק מהם מזכירים לך, עובר האורח, לחייך. צוואתו – החיוך שלך בבוקר.

אחרים פונים אל המת וכותבים משפט של געגוע.

חלק מצטטים שיר, חלק משהו שהיה אומר הרבה.

היו את אלה הרציניים. מים שקטים. מדברים מקצועני. מתו חמורי סבר בשם אידאל, נקברו והחזון איתם.

היו את אלה שהיו כולם חופש. התמונה תכיל נוף מהמזרח, המת אף פעם לא במדים, חיוכו גדול והוא חוגג.

היו שצולמו במדים, חמושים בנשק גדול, עטויים קסדה, גם הם מחייכים, נושאים את כל זה, מה היה שווה כל המיגון הזה. מתו כמו ההוא מהמזרח עם החיוך.

כבר לא היה מקום על הקירות. גם לא היה מה לעשות עם זה. רק להרבות עוד ועוד בסטיקרים, עם קודים לסריקה שלא עובדים, ואם עובדים, מה כבר יקרה כשניכנס לאתר.

***

הארץ לא נכבשה לגמרי. רק התכווצה קצת. הרכבת נוסעת, לצידה כביש מהיר. על הכביש נוסעות מכוניות רבות. שלט ובו פנייה ימינה למוזיאון מורשת גוש קטיף. אנחנו רגילים להנצחות, לתיעודים, ממציאים דרכים חדשות לזכור, הופכים הכל לחוויית מבקר. גמלאיה של המדינה העתידית (אולי אנחנו) יעקבו אחריהם בטיולים.

בתמונות: היום, דרך ג'ינס