top of page
  • תמונת הסופר/תאורן עמית

תגיד לי בבקשה

עודכן: 21 בדצמ׳ 2023

תגיד לי בבקשה


לי קוראים רומן


מתי אנחנו חוזרים הביתה?


כבר אין לנו כאן כוח


באמת שאין לנו כוח


המלחמה הזו גם ככה לא נגמרת


הם מחפשים כל מיני אנשים, סינוואר שמינוואר


זה יקח זמן


זה ממש יקח זמן


אנחנו לא יכולים פה לעוד שנתיים


אני גם רוצה


אני גם בן אדם שחוגג חג מולד


אני בן אדם שזה


אני לא יכול לחגוג פה חגים מולד ונשאר פה שלוש שנים


אני ראיתי אנשים חוזרים


זה הקיבוצים נפגעו


קיבוצים לא יכולים לחזור


הקיבוצים זה בעיה


אבל הערים זה אחרת


שדרות זה עיר


זה לא קיבוץ


זה שהיא קרובה לעזה זה לא אומר כלום


נכון היו מחבלים והכל


אבל מחבלים כבר לא יהיו


כי צבא עושה את הדברים בשביל שלא יהיה


אבל באופקים הכל פתוח


גם שם היו מחבלים


באשקלון פתוח


אז מה שדרות צריכה להישאר במלונות אני לא מבין


[אני כבר מרגיש הרבה פחות. עבודה גדולה מאוד לייצר רגע אחד של חסד, הרבה דיבורים, כשלונות, הצלחות שכבר היו. ולכן אני כותב פחות. הכל מוכר: גם אלה שנכנסו לעיר השבוע בנחישות ובמהירות שמתאימה לחודש שעבר, עם אמונה שדהתה בעינינו מזמן, ואנחנו מביטים בהם: אילו מוזרים הם. גם אנחנו היינו כאלה. פעם. 

ובתוך כך הודעה מהתושב ההוא, שנואש מהייאוש ועכשיו מוכן לחזור הביתה. ואני, בדסק החדשות הפרטי שפתחתי לעצמי בראש, ממהר לתמלל, לתעד, לתייק, לספר. מבזק חדשות מיוחד. הותר לפרסום שרומן כלשהוא, תושב מילואים בגדוד מלון ורט, נפל בקרב על ההמתנה למה שיבוא, כשנתקל בחג מולד. 

ואני מהרהר על מפעל ההדהוד התמהוני שלי, אלף מטר מעל, בביתי המרווח במדבר, זה שיש בו מטבח וחצר ורחובות, כאילו ימים ואנשים הם רק חומר בזק למילוי חיי, שכרגע אין להם קיום אחר. בכך, אני קצת נבזי כלפי כל מה שיש] 



18 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

פסח

Comentários


bottom of page