top of page
  • תמונת הסופר/תאורן עמית

דגים

עודכן: 9 במרץ

כשאתה נכנס למלון רויאל, יש ריח בושם חזק מאוד. הוא נמצא בכל מקום. בלובי גבה התקרה, בקומת המרתף, במסדרונות. בדרך לאולם, אני חושב: כמה בושם צריך כדי למלא חלל כזה בריח כזה חיים שלמים. 

המלון נראה כמו נלקח ממאה אחרת. השטיחים הכהים, הכסאות המיושנים, והריח הזה.

אקווריום גדול של ריח כלוא בין קירות ענק.

הקשישים של רויאל (מעט הצעירים שבו קוראים לו "נו, דיור מוגן") נראה כמו צמחו מתוך האולמות האלה. תמיד יש כמה, מסביב לשולחנות באולם רולינג סטונז [גם זה: מיק ג'אגר מעולם לא היה זקן כל כך]. הבוקר היו הרבה. 

פנינה מדדה את מילותיה, כך שיהיו הפשוטות ביותר להבנה. אחרי הכל, צריך גם לתרגם את כל זה. 

"מתישהוא אתם תחזרו", אמרה בחיוך. "וכדי להיות מוכנים לרגע הזה, כולנו צריכים למצוא את הכוחות שלנו. פז'לסטה", פנתה למתורגמנית, שרוצצה משפטים קצרים ברוסית. "נעשה עכשיו סבב, וכל אחד יגיד למנחה מאיפה הוא מביא את הכוחות שלו".

האנשים בשולחן, רובם גברים, מבוגרים, חובשי כיפה, הביטו בי. "לאן זה הולך זה", אמר אחד. "לא יבוא אף אחד? לא דוידי? לא קלימי?" 

חישבו את מילותיהם, שלא להגיד דבר סתם, בלי שישמע ראש העיר בכבודו ובעצמו.

"לא". עניתי. "נדבר כאן, ואני מבטיח שהכל יעבור הלאה. עכשיו נעשה סבב, ותגידו לי דבר אחד שנותן לכם כוח בחיים".

הם לא הבינו מה אני רוצה מהם.

אחת, צרפתייה, שברה את הדממה. "אני הנכדים שלי עושים לי טוב, לראות את הנכדים שלי. אני נוסעת לאילת ולנתניה, ולתל אביב, ופוגשת את כל הנכדים שלי. אבל דוד שלי פה. אני לא יכולה להתרחק ממנו יותר מדי. אז אני פה". (דוד שלה לצידה. הוא מבוגר מאוד)

"לי נותנת כוח המחשבה שכל זה ייגמר מתישהוא. נהיה פה, וכל זה ייגמר, חמאס ייגמר לגמרי ונחזור הביתה. אבל יימחק!".

(ואז) "אין כוח ואין טוב. אנחנו רוצים ללכת הביתה".

(אחר) "אתם בעצם רוצים שאנחנו נלך הביתה. כאילו שום דבר לא היה. בדיוק לאותו דבר. זו המזימה שלכם".

(ועוד אחד, שולף טלפון להראות תמונה) "אני, מחבלים היו לי מתחת לבית. ניצלתי בנס. הם היו אצלי בבניין, הם דפקו לי בדלת".

[אני מלא אמפתיה במבט, אבל כבר לא יכול לשמוע את כל זה. אלה שעוד עמוק בזיכרון, שלושה חודשים אחרי, מספרים שוב ושוב את אותו הסיפור, לאט לאט בלי רגש, כמו בהרצאה היסטורית, חוזרים על אותן השעות הקשות, ואני כועס על עצמי, שלא יכול להכיל את זה יותר. רוצה חדש. רוצה כוחות]

"אז אתה אומר שיכולת להם".

"בנס ניצלתי. בנס!"


מנסים שוב. על הדף הבא כתוב: מה עולה בי כשאני חושב על החזרה לשדרות.

והם עונים יחד: לחזור לשדרות זה לפחד יותר. זה לפחד מהרחוב. לפחד מהמנעול בדלת, שהוא לא חזק מספיק. לפחד מהרגע, שלא נספיק להגיע לממ"ד. חוסר אונים כללי. ואם יחזירו מסגרות, איזו נמהרות, איזה חוסר אחריות. ואם ייתנו לערבים לעבוד אצלנו, איך נסמוך על המדינה הזו, שיכולה לתת לערבים לעבוד אצלנו ברחובות. לא ניתן להם. לא אלטע זאכן ולא כלום. ואם יבואו ערבים לעבוד, שיהיה לידם חייל עם נשק שלוף. ובכלל: חיילים. רוצים חיילים. בסיס צבאי ענק שיהיה. להיות מוקפים חיילים. והנכדים לא יבואו. הנכדים לא יבואו לבקר. אין מקום בממ"ד. אז מה זה שווה בלי הנכדים.


אני מקשה, בשקט: מיצאו את הכוחות! חייבים להיות כוחות!

אין לנו כוחות!

(שקט)

ואז אחת, בלחש: אני מתגעגעת. העיר שלי יפה. הבית שלי נעים.

(שוב שקט)

אחר, פתאום: אתה יודע מה חסר לי? הריח של הבישולים. הדגים של יום שישי. אשתי מכינה דגים ביום שישי.

ואז אחרת: כלניות! אני אוהבת כלניות. לטייל בשקט בין כלניות. כלניות זה טוב.

אז עוד אחד: השוק, ביום שישי, כשהוא מלא באנשים. (עונה לו: יש שוק, אין אנשים)

יש לי טאבון אבנים ענק בחצר (אומר אחר). וכל שישי אשתי מביאה לי 10 קילו קמח, ואני לש ולש ומביא לה, והיא אופה חלות לכל המשפחה. ואני מכין חמוצים וזיתים. ויש לי עץ לימון בחצר, והלימון, כשהוא קטן וירוק, אני מכניס אותו לבקבוק של המאחיה, וזה הכי טעים. עראק לימונים של בית.

אחר אחריו: אני הכי אוהב לארח את המשפחה. שכולם באים. כל הילדים, והנכדים והנינים. 35 נכדים, 16 נינים, כולם ביחד בבית. כשהייתי קטן אמרו לי: שתמיד יהיה לך רעש בבית. ואני לא הבנתי למה זה טוב. וכשגדלתי, כל כך אהבתי את הרעש הזה. פה?

(הוא מסתכל אחור, אל הלובי הגדול) פה אף אחד לא בא.


ואתה יודע מה? (אומר אחר) בחצר שלי אני מדבר עם העצים. לוחש לתבלינים. נותן להם את כל מה שהם צריכים. ובאביב, אני מחלק את הפירות לחברים. לכולם אני מחלק. 

אחת אומרת: אני רוצה לנהוג בלי פחד. ככה, רגיל, בכביש.

ועוד אחד: בשישי, אני לוקח את החכה, ונוסע לים. שעות אני יכול לשבת לדוג. לא אכפת לי מכלום.

ואחרונה: שדרות - זה המקום הכי טוב בעולם.

וכולם מהנהנים בחיוך קל.


אני יוצא לרחוב. 

במזרח, במרחק, חוף ים המלח. 

ולרגע אני קולט שם, לאורך החוף, עשרות דייגים מבוגרים, עם חכות, ישובים על כסאות נוח, מסתכלים על הים. ונשים מבוגרות מגיעות לידם, עם צידניות, לחכות יחד איתם לדג שיתפסו לארוחת הצהריים. 





31 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

פסח

Comments


bottom of page