top of page
  • תמונת הסופר/תאורן עמית

פסח

אז מה את, שדרות, בשבילי?

בים המלח, היית אוסף של אנשים, לעתים רוצים, שואפים וחולמים, לעתים שום דבר. לעתים מרה שחורה. לפעמים רוצים לשמוח. זקנים, על ספה, מנופפים בדגל קטן, מוחאים כפיים. לפעמים עסוקים בחריזת חרוזים לחוט. לפעמים רודפים אחרי ילד. חלק חלשים מאוד. חלק באים לבושים יפה, כמו לביזנס, פותחים לפטופ. חלק אוספים לחדר כל מה שיכולים. לחלק עיניים חלולות כבר.

חלק נגעו באחרים, ונוצרו שמחות קטנות של היכרות חדשה. 

חלק שמחו במתנות.

חלק כעסו על האוכל בחדר האוכל.

וכולם, כולם עזבו את ים המלח. נותרו אך בודדים, שהשתתקו.


ומה את בשבילי היום?

חזרו הביתה. מסודרים ברחובות ארוכים של ישוב קבע: בניינים חדשים, דירות עמידר ישנות, הרבה מוסדות ציבור. כיכרות. ועל כמה מהן, תלויים ברישול זכרונות העבר הקרוב. ההנצחה תתמצה בכתובת מרוססת על איסכורית. או בדגל שלופף סביב עמוד ברזל מעוות. במקום זיכרון, ציור ענק של אריה מול תחנת המשטרה. 

בחדשות הם יגידו: משהו מת בנו.

מתחרטים שחזרתם? ברור.

למתנ"ס יבואו להירשם לחוג לילד, לא בלי חשש. 

למרכז החוסן יבואו שקטים, יחמקו פנימה. 

תקציבי החירום החדשים מסודרים יפה יותר בטבלאות אקסל, חמקניים כמו בשגרה. 

קופת העיר מלאה, מחלקת מופעים, ממלאת את האולמות. באו להקות, וסטנדאפיסטים, וזמרים וזמרות, לשמח ולהשכיח, באולמות שקורות ברזל ענקיות מעליהן, למגן ולשמר מפני שמיים בוגדניים. 

חג פסח מצווה את כולם להתיישר: לנקות! לצבוע! להגעיל את הכלים, לקנות בגדים יפים, לחצות את החג בחרבה. וחול המועד, והחג השני והשבת, והמימונה - כל אלה יקימו את התושב מספת עצבונו, לחולל את שמחת החג.

אנחנו יכולים, יגידו בקול. אלפיים שנה עשינו פסח, עכשיו נישבר?

אבל בלילה כן. ובכאבם, יבכו את המדינה כולה, על אויביה, חייליה, פצועיה, חטופיה, יכאבו את בתיהם הסדוקים, ואת אלה שעוד ייסדקו. את לבבות ילדיהם הקטנים, אלה שהביאו לפינה הזו של העולם, כואבים גם הם בחדריהם, במיטותם, על כריות לבנות. 

מתוך הבית יצעקו: בוקר טוב! חג שמח! תרבחו!

אל תוך הבית: עוד מעט. סליחה.

סרגל הזמן מתעקל ומשתפל, ומסתלסל לתוך עצמו. אז מה 2023, הפכה 24, אולי תמשיך ויעברו המספרים, ונתבגר, ונזדקן, אף פעם לא באמת הזמן, אף פעם לא באמת מתאים. 

בשורות טובות אינן טובות מספיק. 


ומאות אנשי טיפול מכל הארץ, הנקבצים ובאים לחדרים שכורים במתחמי קניות, ילמדו אחד אחד:

לשאוף עמוק.

לחשוב טוב.

לא לקוות יותר מדי.

למצוא את הכוחות.

את האיזון.

את היציבה.

את האוויר.

את הידיעה, שכל זה ייפסק לכמה זמן.

כאן מאמנים את החזקים שבבני האדם.

הביאו את כל הידע שבמערב, וזה שבמזרח, וגם ציונות, ותנועה, ומזון וריקוד וציור: אולי יהיה מעבר לחיוך הקלוש. אולי פרפורי אהבה. אולי חיים באמת, לרגע או שניים. 


ומכאן את, שדרות, בשבילי:

האתגר הגדול ביותר שידע האדם.




16 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page