שיר

איזו ברירה יש לי: ההרים אותם הרים, והדשא הסינתטי במרכז השחר – עוד ירוק.

מרפסות המלונות מתרוקנות במהירות מחבלי הכביסה. מזוודות ממלאות את הלובי. של תיירים שבאים, של דיירים שעוזבים. ובחמישי יש תימניאדה בקלאב, אז רוצים לפנות משפחות מחדריהן.

החדרים עמוסים: בגדים מקופלים זה על זה, כונניות פלסטיק זמניות, משחקי ילדים, בימבות. בנו אימפריה. באו עם מזוודה, יוצאים עם משאית. אז ככה? לפנות אותנו מהבית בגלל תימניאדה? יהודי לא מגרש יהודי! ממלון!

ואחרים נעלמים באוויר. זורקים מילות פרידה בקבוצה ופוף!

הקבוצות מתכווצות, ההודעות הופכות נדירות.

על הספסל יגיד יעקב שוב את אותם הדברים. על ביטחון, ומה עשינו, ומה יהיה, ואם צריך, והנה מישהו יחליט, ויחתום, ואולי כדאי להגיד כבר את האמת, ואולי אתה יודע משהו.

ויש כאלה שמספרים כל הזמן את אותו הסיפור. איך דפקו לי בדלת. איך ירו ברחוב. ארבעה חודשים תמימים, אותו הסיפור.

אני עוד חורש את הרחוב היחיד בפסיעות ממקום למקום. מנסה לדלות רגעים ששווה לזכור.

חושבים על אוגדן "יומני ים המלח": יצירות של תושבי העיר הזמנית. אנשים מתחילים לשלוח טקסטים, מעוטרים במלים קשות כואבות. אני מחפש את אלה העדינות, דרכן יחדרו רסיסי אור. אולי יש קורצ'אק ופרנקל, אולי מישהו מצא משמעות.

ובתוך כך, סדנאות כתיבה.

והיום, לכיתת הכותבים בא המשורר מבאר שבע, שיערו פרוע, והוא מאיר את החדר בשירים על הקיר. נרודה, רביקוביץ, אלתרמן, עמיחי, אדף.

לקח לי עשרים שנה לאהוב את החור באמצע שום מקום הזה. [המשפט הראשון של "שדרות" של אדף, המוכר, השגור]

ואז: פַּקְעוֹת הַכֻּתְנָה הֵפִיצוּ לֶהָבָה לְבָנָה, וְהָרוּחַ הָיְתָה בְּעוֹכְרֵי הַבְּרוֹשִׁים [זה השני]

ופתאום זה היה שם: כמה מלים הן יפות, כמה היופי הזה הוא פצע.

ואז: פקעות הכותנה של שדרות הרחוקה הפיצו בחדר להבות לבנות של יופי חדש. ביממלח אין רוח ואין  ברושים, אך פתאום כן הייתה, ובעוכרי ברושים שאולי גם.

דמיינו רגש, אמר המשורר. דמיינו עכשיו רגש, ודמיינו אותו עוד. איך הוא נראה, ואיך הוא מריח, ואיך נוגע ואיך טועם ואיך נשמע. ככה, עשרים דקות דמיינו. ציירו במלים. משימת הכתיבה הייתה לאוקיינוס של חושים, וכולנו צללנו פנימה ולא ראינו מוצא.

בשדרות הנמוכה בעולם, בערב שבא, בכיתה, במתחם, שליד מלון נגה, בשלישי של פברואר, נמצא רגע של חסד.

כל יום נס אחד.