top of page
  • amito217

שער

רואים אותו ממש מרחוק. אני יוצא מהבית ורואה אותו. על קו הגבעה מול מורדות ים המלח. שער. בשעת הדמדומים אני הולך אליו.

שער, ככה, באמצע המדבר.

כשמתקרבים אליו, נכנס לתוכו יותר מדבר: ים המלח, והבתרונות של סדום, והרי מואב, וגם שמיים קצת. הוא ענק. עשוי עץ, מצופה לכה כהה. יש בו פיתוחים, שיותר מזכירים כפר באירופה מאשר – נו, שער, בלב המדבר.



את ריינהולד זיצר הכיר לי זוהר גוטסמן, פסל וחבר. בחור חייכן, אוסטרי, הגיע מפלנטה אחרת של זמן ומקום, ומספר סיפור.

בשנת 1947, רגע אחרי מלחמת העולם, בתקופה בה שרר צנע ברחובות וינה ההרוסים, הוקמה בפאתיה "כנסיית חירום": מבנה עץ גדול, עם שער ואולם גדול, מחומרים זמינים וזולים שהיו שם, רק כדי להיפגש ולהתפלל.

בשנת 2015 ריינהולד מצא אותה: מבנה הרוס ונטוש, רקוב ומלא זכוכיות שבורות, אבל עדיין ניתן היה להבין מה זה היה. אם זו הייתה כנסיית חירום, אמר לעצמו, למה שלא תהיה "גלריית חירום"? כך שופץ המבנה והפך לסקווט לאמנים למפגשים ופרויקטים. אחרי שנתיים היה צריך לפנות את המקום לטובת בניית מבנה חדש. אז הם מיספרו את החלקים השונים של המבנה, 10,000 חלקים (!) ובנו אותו מחדש, חתיכה אחרי חתיכה, באזור אחר, בחלק מודרני, הייטקי ומנוכר של העיר, על שטח שקיבלו באופן זמני מעיריית וינה.

בשנת 2020 זה הספיק לו. הוא הרגיש חלק מפרויקט שיווקי של מישהו אחר. אז הוא פרק את כל המבנה, שוב, לחתיכות קטנות, ונשבע שעכשיו כבר לא יבנה את המבנה שוב מחדש. האמנים שהשתתפו בפרויקט הבינו אז שהמבנה הוא כבר לא העניין: העניין הוא מה שקרה בין האנשים. חלקי המבנה חולקו בין 500 האמנים, שנפוצו מאז ברחבי העולם, וכל אחד הבטיח לשמור על החלקים שלו בינתיים, עד שאולי יום אחד, המבנה ייבנה מחדש.


"אני לקחתי את החלק החשוב ביותר בעיני," אמר ריינהולד. "הכניסה. זה סמל, השער הזה, הדלת הזו. זה הקשר בין החוץ לפנים. זה גם השער למדבר, וגם השער לחלקים המפוזרים בכל העולם, שמרכיבים את הסיפור הזה".





22 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page