הילדה שלי עכשיו גדולה בשנה מאז הפסטיבל הקודם. הפעם היא לא ארוזה במנשא בד, אלא יושבת לי על הראש: עירנית, עיניה גדולות, חומות, מתבוננות, אולי המומות: הרבה אנשים, הולכים מבמה לבמה, ומוזיקה מתערבבת במוזיקה, טיפוסים כריזמטיים על במה אחת, וכריזמטיים אחרים על אחרת. אנחנו בקהל, במקום רחוק יחסית, שלא לפוצץ את האוזניים. אנשים שרים שירים מצחיקים. הילדה שלי צוחקת ורוקדת לעצמה.
ואחר כך אנחנו הולכים לאוהל שלנו, בשכונת האוהלים המאולתרת ליד העץ הקבוע, כל החברים מבאר שבע שם, ועוד כמה. זו הפעם הראשונה שלה באוהל. הקיר הירוק רך. להעביר את האצבע עושה צליל חדש. על המזרן המתנפח אפשר לקפוץ.
את הלילה אנחנו מעבירים כשהיא באמצע המזרון, בינינו, מתחפרת ומסתובבת. אנחנו זזים בהתאמה במזרן כדי לא להתעורר. בבוקר חוזרים לבמות.
ליד הדוכן הסגור עדיין של חולצות גרוביק יש מחצלת. הילדה שלי מטיילת עליה, זוחלת במהירות, רק לצאת מהשטח הסטרילי ולהתלכלך בחול. חיפושית שחורה גדולה מתרוצצת בזריזות. הילדה שלי רודפת אחריה.
היה טוב באינדינגב. משפחה פריקית שהתבגרה, מחנכת דור חדש לזוז בקצב הנכון, להתחפר בחול כמו חיפושית. הילדה שלי קמע. רואה את הכל נכון. פשוט. נרדמת באמצע ההופעה הרועשת ביותר, כי עייפה. וכשהיא חוזרת הביתה, היא מתחילה ללכת. פתאום, ככה, בפעם הראשונה.
כולנו מאושרים, קורסים אל המיטות.
פורסם במקור ב"כביש 40", נובמבר 2011
Comments