top of page
  • תמונת הסופר/תאורן עמית

אינדי

הילדה שלי עכשיו גדולה בשנה מאז הפסטיבל הקודם. הפעם היא לא ארוזה במנשא בד, אלא יושבת לי על הראש: עירנית, עיניה גדולות, חומות, מתבוננות, אולי המומות: הרבה אנשים, הולכים מבמה לבמה, ומוזיקה מתערבבת במוזיקה, טיפוסים כריזמטיים על במה אחת, וכריזמטיים אחרים על אחרת. אנחנו בקהל, במקום רחוק יחסית, שלא לפוצץ את האוזניים. אנשים שרים שירים מצחיקים. הילדה שלי צוחקת ורוקדת לעצמה.


ואחר כך אנחנו הולכים לאוהל שלנו, בשכונת האוהלים המאולתרת ליד העץ הקבוע, כל החברים מבאר שבע שם, ועוד כמה. זו הפעם הראשונה שלה באוהל. הקיר הירוק רך. להעביר את האצבע עושה צליל חדש. על המזרן המתנפח אפשר לקפוץ.


את הלילה אנחנו מעבירים כשהיא באמצע המזרון, בינינו, מתחפרת ומסתובבת. אנחנו זזים בהתאמה במזרן כדי לא להתעורר. בבוקר חוזרים לבמות.

ליד הדוכן הסגור עדיין של חולצות גרוביק יש מחצלת. הילדה שלי מטיילת עליה, זוחלת במהירות, רק לצאת מהשטח הסטרילי ולהתלכלך בחול. חיפושית שחורה גדולה מתרוצצת בזריזות. הילדה שלי רודפת אחריה.


היה טוב באינדינגב. משפחה פריקית שהתבגרה, מחנכת דור חדש לזוז בקצב הנכון, להתחפר בחול כמו חיפושית. הילדה שלי קמע. רואה את הכל נכון. פשוט. נרדמת באמצע ההופעה הרועשת ביותר, כי עייפה. וכשהיא חוזרת הביתה, היא מתחילה ללכת. פתאום, ככה, בפעם הראשונה.

כולנו מאושרים, קורסים אל המיטות.


פורסם במקור ב"כביש 40", נובמבר 2011



צפייה 10 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

הנגב נשאר דרום

שני מישורים שונים, מתקיימים זה לצד זה כמעט ללא קשר באזור הזה. מה זה אומר עלינו בחומוסיה במרכז המסחרי במצפה רמון יושבים כמה מורים מבית הספר. זה מורה לגיטרה, זו מורה לאמנות, זה מורה לדרמה. הם באו מתל אב

געגועים לאורבניות דרומית

עיר. אוסף רחובות עם נשמה, חנויות קטנות וקלאסיות שאתה מכיר בהן את כולם ונכנס בגלל שכיף לך. המקום אליו אתה מגיע מהשכונה שבה אתה גר, האופק שלך במהלך השבוע, הייחוד הקטן, הקסם. מה שמבדיל את החג מהיום יום.

Comments


bottom of page