top of page
  • תמונת הסופר/תאורן עמית

דייויד

כשאני כאן, אני מסתכל הרבה על מלון דיוויד. הוא נישא על גבעה, ענק.

בין כל המלונות של תושבי שדרות, העייפים, המטפסים על הקירות, המבולבלים לגבי העתיד, מעליהם, המלון פתוח כמו לוחות ברית: עננה גדולה של מה שבאמת קרה.

הכי באמת.

אני מפחד מהמלון הזה. יש בו את הבאמת: את הבור הגדול ביותר. המקום שבו כל אבדן הדרך של כל אלה שבמלונות האחרים גם יחד, נראה קליל ופריבילגי.

ואז באתי.

וירדתי לאטריום. המקום הכי נמוך שבמלון.

בקצה הרחבה, מעגל של כני ציור. על כל כן, תמונה של מישהו והתחלה של פורטרט. וזיוה ילין, אמנית, אוצרת וחברה שהקימה לפני שנים את גלריה בארי.

לצידה עוד אמן בן הקיבוץ, יוחנן דרוקר.

שניהם אסופים, פרקטיים, מספרים על הפרקטיקה של החודש האחרון: תיאום לוויות, טקס השלושים, והספדים, ומשפחות וזרים ופיליפיניות ומכונות תפירה ועגלות וועדות וחדרים ופינות טיפול ופינות יצירה -

ואני שואל על הפורטרטים, ויוחנן מפנה אותי לקלסר קטן עם ציורים מוגמרים ועם התמונות שאותן מעתיקים, ואני מחזיק את התמונות האלה, וזה ממש עבה.

זה המון ניירות.

ואז אני קולט כמה הבור הזה עמוק.

כמה הוא עמוק.

ואני לא יכול יותר.

ואז בא איש אחד, עם חולצה ובה תמונה עם נכדתו גלי בת ה13, שתחזור, והיא מחייכת שם בתמונה -

ואני חושב על גלי שלי בת ה13, וכל זה קרוב מדי -

וכל המלון הזה נראה לי פתאום כמו עולם נפרד, בסחרור כזה, שאין אפשרות לצאת ממנו אף פעם.

ואז

אני יוצא משם

והדמעות מתייבשות

איזו זכות זו שהדמעות יכולות להתייבש

איזה לא הוגן זה שלא



2 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

פסח

Comments


bottom of page