top of page
  • תמונת הסופר/תאורן עמית

סיפור בר היין של יקב מדבר

אף פעם לא הבנתי ביין. כמו לרוב האנשים, גם לי היו מושגי העפיצות והטאנינים מעוזם של אנשים שלא מרוויחים את מה שאני מרוויח. אבל היה אחד שגרם לי לראות את כל זה אחרת: היינן של יקב אסיף, שהפך ליינן של יקב מדבר: יעקב אוריה.בעודי מנהל את הרובע, היו השיחות שלי איתו כמו מים צוננים. הוא הגיע בבוקר סקרן לראות מה יילדו החביות הבוקר. האם הפעם הסמיון, זן חמוץ במיוחד של ענבים ירוקים, עבר סוף סוף למה שדיברו עליו פעם, ופיתח טעם משונה ומופלא. פילוסוף של יין לבן. הייתה לו חבית אחת משלו, קטנה מאוד, קרא לה "חלום באספמיא". והיה עושה יין הרפתקני ורענן. על להיות בעל עסק אמר דברים שלא אשכח: "יש בזה משהו יפה: אתה מכין משהו ואנשים קונים, וזה מה שאתה נותן לילדים שלך לאכול. אני רוקח ומבקבק את האוכל של הילדים שלי. לא יהיה טעים - לא יהיה אוכל". עסק נשמע לי אז מפחיד ומופלא.המחסן-משרד של היקב, שמוקם מול המפעל בלב רובע האמנים, שופץ על ידי הבעלים החדשים, נצבע ירוק, הוצבו חביות, נבנתה כוננית גדולה מלבנים אדומות, דלפק, הודבק מיתוג חדש על השלט - ואני נקראתי לפגישה עם הבעלים: חדר טעימות יין. בוא לעסוק בשיווק של היין שלנו. תקרא לתיירים, תתן להם גבינות וכמה טעימות - לא הרבה, ושיקנו. ואני, שלא הבנתי ביין אבל בתשוקה כן, חשבתי שזה יכול להיות כיף.וכך, ביולי 2013 נעמדתי מאחורי הדלפק, ועשיתי מה שאני יודע: תרבות.המקום יפעל בחמישי, שישי ושבת. הדלת תהיה פתוחה ואני אהיה שם. בערבים תנוגן מוזיקה או יהיו הופעות, ובצהריים אסביר לתיירים תועים ארוכות על טעם, ארומה, תהליכי ייצור והבשלה. כך היה, בעוד אני לומד לאהוב יין מאפס, אבל את היינות של היקב הזה בלבד. הייתי לסומלייה, אבל מאוד מאוד ספציפי. אה, ואף פעם לא אמרתי את המילה "עפיצות".הערב הראשון היה הצלחה מסחררת. "איקמני" קראו ללהקה, שהורכבה מתזמורת גדולה של צעירי העיר המוכשרים. לערב הראשון הגיעו 120 איש.בהמשך הדרך, היו אנשים שלא רצו להגיע "כי מה זה צפוף שם". אבל החוויה הייתה נפלאה. מהר מאוד הבנתי שאנשים אוהבים תוכן, ולכן הצפתי את הלוז במופעים. וואלה, איך שכנעתי אנשים כמו תומש, אבי גרייניק, יוסי בבליקי, כמעט כל החברים מבאר שבע ועוד ועוד - בשביל הופעות כובע וכמה כוסות יין - אין לי מושג. כששתי מעלות בחוץ, גשם מכה בגג ומיקי שביב אחד שר את נשמתו כמו תפילה. כשמודי בר און מלהטט במלים.ניצני המחשבות על תכנית רזידנסי בערד (לפרק אחר כמובן) החלו ביקב: הייננית התגוררה במהלך השבוע בווילה ברחוב נוף, בסופשים נסעה לבקר את המשפחה ואני קראתי לאמנים. "האשכנזים", קבוצת שחקנים יוצרים שעבדה על תכנית מערכונים. בואו לווילה לסופש של חזרות, ותנו הופעה לקהל היקב. היה נהדר, ואני הבנתי שאמנים ומדבר הולכים טוב יחד."הקשת בערד", ארגון אקטיביסטי של נשים מערד, פנה אלי לטובת ערב של קהילה ביקב. הצעתי להן את פורמט הפאצ'ה קוצ'ה - 8*8, ערב של הרצאות קצרות על נושא מסוים. בנינו יחד סדרת ערבים מפתיעה ועשירה מול קהל מפוצץ, בה סך הכל לדעתי הופיעו ודיברו מעל 50 איש מהעיר ומסביבתה.והיו את ערבי "יין ללא תחתית" בשישי: ב50₪ או משהו כזה, היית יכול לבוא ולשתות כמה שבא לך. כך הפך היקב למקום של צעירים נלהבים, מושבעים ולאט לאט קצת מסטולים מדי, שנשארו עד 3 בלילה לחגיגות, שבשלב מסוים הפכו למסיבות קריוקי. לפחות המוזיקה הייתה כיפית.מאחורי הדלפק הייתי אני רוב הזמן. התפריט קטנטן: יין, גבינות, פוקצ'ות, נראה לי זהו. היה איזה סופלה אדיר גם איפה שהוא. אני לא ישבתי לרגע, ונהניתי מכל שנייה. את הערבים הייתי מסיים בשוט של "גראנד פינאלה", יין הפורט של היקב, עם חתיכת גבינה כחולה.והיו ערבי "הפותחן", ערבי במה פתוחה, בהם עלו כל מיני אנשים נהדרים שהשתחררו לשיר ולרקוד. והיה הקהל: בלייני העיר ואורחיה, איש אחד זקן שהגיע כל ערב וישב בפינה על כוס יין אדום - ומתישהוא נפטר. היו כל הטייסים של נבטים, שהגיעו לטעימות וחיסלו את המלאי בשעה אחת. אחת עשתה הפתעה ליום ההולדת של בן זוגה והביאה את כל משפחתו וחבריו להופעה של מיכה שטרית ביקב.כל אלה בין יולי 2013 לפברואר 2014. בערך 8 חודשים, זה הכל. עשיתי את מה שחסר לי. לא היה לי מרחב הופעות ובילוי, אז עשיתי אחד.יום אחד קיבלתי הצעה לבוא לנהל את התרבות במתנס. המעבר היה חלק, האפשרויות שנפתחו היו אינסופיות. במקום 100 מטר בצבע ירוק עם שני מיקרופונים, היה לי את כל העיר לשחק בה תרבות. ועדיין, אבל אף פעם לא נהניתי כמו ביקב. אולי זה מה שתמיד רציתי: מאה מטר כיפיים שאפשר לעשות בהם הכל.




Comentarios


bottom of page