סיפור הקמת המרכז לאמנות עכשווית בערד

לפני שנים, היה בקומה א' של מתנס ערד מוזיאון לאמנות, שלזמנו, היה ממרכזי האמנות המדוברים בישראל. היו שם תצוגות של כל האמנים הגדולים, תערוכות שנבנו במיוחד למקום, תערוכות שהתפרשו על כל הנגב, תערוכות שנדדו ברחבי הארץ ועוד. כל ילדי העיר היו מגיעים כמה פעמים בשנה לסיורים וסדנאות בתערוכות. בשבתות, היה שומר עייף פותח את הדלת וחוזר לשבת מאחורי הדלפק.

מצאנו כמה קטלוגים יפים במחסן.

השנה 2016, ותקנה 546 - תקנת מעבר צהל לנגב, מחלקת כספים לישובים הסובבים את עיר הבהדים העתידית, על מנת "לטייב אותם" - כדי שאנשי הקבע יסכימו לגור בהם. אחד הסעיפים עסק במיזמי תרבות חדשים. אמרנו - תנו לנו לפתוח מרכז לאמנות עכשווית בחלל הזה, ואחרי שנתיים, כבר נקבל תמיכה שוטפת מהמדינה.

התכנית נקראה "התכנית להעצמת האמנות והאמנים בערד" והיא המשיכה את הרעיון שמאחורי תכנית שהות האמן: דיאלוג בין יוצרים מהעיר, מהארץ ומהעולם יהפוך את העיר למקום אחר.

החלל עצמו היה מרשים וענק - כ300 מ"ר עם מרצפות מבריקות באפור-ירוק, מרפסת וחלון-קיר.

לתפקיד האוצרת מונתה הדס קידר, שכבר ליוותה את אמני תכנית שהות האמן וניאותה לאתגר.

התערוכה הראשונה הייתה תערוכת וידאו קבוצתית שעסקה בגוף הנשי בסביבות בטון ברוטליסטיות. החלל, שהתערוכות בו היו מאוד מוארות, פתח את הסיבוב השני שלו כמקום אפל ודרמטי משהו - בשם החוויה הטוטאלית. חלק גדול מבין 7 היצירות שהוצגו שם נוצר בתכנית שהות האמן.

את הווידאו "עוז21", למשל, יצרה אורית ישי עם קבוצת רקדניות מקומיות שהדריכה שני סניור מערד, לצד פסקול של מקהלת ערד ותנועה טקסית בין גני הבטון של שכונת אבישור לשאריות הפסל של דורצ'ין בקצה העיר.

מהרגע שנפתחה הדלת, הקפדנו על שעות פתיחה ברורות ועל עבודה אינטנסיבית של מילוין בקבוצות ותלמידים. בניגוד לערים אחרות, כאן ההזדמנות הנדירה הזו לחינוך לאמנות פשוט הייתה "אה, זה חזר, סיבוב במוזיאון כמו כשהיינו ילדים". איזה כיף שיש מסורת עירונית. עד מהרה גם נכנסנו לרפרטואר של סל תרבות ארצי .

פתיחת מוסד תרבות חדש בעיר מביאה איתה הרבה שאלות, חששות ובעיקר ציפיות. אף אחד לא באמת יודע מה זה, מה יהיה שם או איזה רעש זה יעשה. אין פרוטוקול של ציפיות, ולכן הן לרוב יהיו בשמיים. הדס הייתה סבלנית מספיק כדי לומר ש"אמנות לא אמורה לעניין אף אחד, אבל היא לפחות לא מזיקה. עד שכבר משהו לא מזיק".

אצלי ממש בער שהמקום יהיה כל הזמן מלא באנשים. 20 שעות בשבוע, כן? ראיתי כל שעה שבה המקום פתוח כזמן של מופע. אז הבאנו המון קבוצות מהעיר, ומדריכי טיולים ומטיילים, התרוצצתי עם גלויות בין צימרים ובנינו את אתר האינטרנט המקיף והמעמיק ביותר שנעשה בערד (ועל ערד) אי פעם.

הדס אצרה תערוכות מושקעות מאוד, רובן קבוצתיות (חפשו את "יובל למצפור" או "בולענים"), לחלקן התלוו פעילויות מקיפות, כמו למשל - יצירת אמביינט שחיבר דויד פרץ למצפור בשבעה ערוצים, ששודרו על שבעה מכשירי בלוטות' שפוזרו ברחבי המצפור רנדומלית, וכך הקהל יכל לחוות את הפסל כל פעם מזווית אחרת; או פסטיבל זז לאמנות המיצג, במסגרתו הגיעו לעיר עשרות אמנים משונים מכל העולם לפרפורמנס במרחבים ציבוריים. והיו גם אורחים: לאותה הפתיחה של "יובל למצפור" הגיע תומרקין עצמו על כסא גלגלים, כבר לא מדבר, קצת מהנהן. ראש העיר ואני הובלנו אותו לאורך השביל כדי להתרשם מהפסל. היה מוזר ומסעיר.

היו גם נסיונות, שאת גדולתם הבנתי רק אחרי כן: קבוצת המחקר הרב-תחומי ג'ים יצרה בחלל המרכז תערוכה-מעבדה לבחינת עתידה של גינת בטון אחת. משך חודש הפך חלל המרכז למתחם פעולה, באמצעו תלולית חול גדולה שהובאה מהגינה. ילדי העיר הוזמנו לסנן את החול ולמצוא אוצרות (בעיקר ג'אנק), שהוצגו על שולחן שחור רחב ממדים במעין ארכיאולוגיה מודרנית.

אחרי 8 תערוכות, הדס החליטה לסיים את תפקידה וחיברה אותנו לצוות של מוזיאון זומו. כך זכינו לארח את הסיבוב השני של הפרויקט המטלטל הזה בחלל הגלריה ובאולם הייצור של מגבות ערד. הטפטוף הסביר של אמנים ואוצרים שהגיע לעיר הפך לצונאמי של כל אנשי התעשייה, תיירי אמנות ותושבי האזור שהגיעו מבוקר עד ערב לראות אמנות בערד. פסטיבל אמנות ענק וזמני, שמחד היה חוויה מרוכזת ומורחבת של כל מה שעשינו עד אז ויותר, מאידך קצת הסיט את תשומת הלב מהעשייה היציבה והמעמיקה של הדס, שכבר מיצבה את העיר כמרכז אמנות ישראלי.

"זומו" הסתיימה בפתיחת "את תהיי החול שלי" - תערוכה חדשה שאצרה אוצרת חדשה, גילי זיידמן. גילי הייתה בדיוק ההפך מכל מה שהיה עד אז: שקטה, מהורהרת, אינטואיטיבית ולירית. שלוש התערוכות שאצרה (היו גם "עקרון החפיפה" ו"קבלת פנים") היו אסופות של יצירות שהזמינו את המבקר להתבונן. גם הן היו נהדרות.

התערוכה הבאה גילתה לעולם את לינה סברדלוב, עובדת הגלריה. לינה, ערדניקית שלמדה עיצוב טקסטיל בשנקר וחזרה לעיר, ראתה שליחות בחיבור תושבי ערד וילדיה לאמנות, ולכן העמיקה בחיבור האמנים בעיר זה לזה ולגלריה, אירחה את באי התערוכות בלבביות ונתנה את כל ליבה בכל פרט בעשייה במרכז. התפנה לנו קצת זמן בין התערוכות ועלה הרעיון לתערוכה קצרצרה ומקומית לגמרי בשם "הקופסה", שאצרה לינה עצמה. אספנו יצירות מאמנים מכל העיר, והצבנו אותן ברחבי החלל. זו הייתה חגיגה מקומית ענקית. ראשית, לינה התגלתה כאסתטיקנית אדירה (שנה וחצי אחרי אצרה גם את "הקופסה: שעון חול" שהתעלתה על קודמתה). שנית, זכינו לגלות לחשוף את הציורים של תחריר אלזביידי, ואת דפי הצביעה של שירה חורש, צעירה מקומית שנקשרה בנו ואנחנו בה, והחליטה לרשום דפי צביעה לילדים בהשראת כל תערוכה. לשיא הגיעה בתערוכה זו, שיצרה דף צביעה עצום ממדים (בערך 15 מ"ר) והזמינה את הקהל הרחב לצבוע אותו. מאוחר יותר הדפסנו חוברת שלמה של הדפים האלה.

קשה לסכם את מכלול החוויות שסביב הגלריה - וגם לאמוד את מספר האנשים שנהנו מהנסיוניות הזו. השותפים הרבים, המדריכים, הבוס שהיה צריך לחתום על הזמנות משונות מאוד, אנשי ההקמה, אנשי ההשראה, מי שייעץ, מי שהוסיף.

היום אוצרת את הגלריה לאה אביר. חלל התצוגה מחולק לשלושה, ומאפשר שתי תערוכות במקביל ופינת ישיבה ועיון. חלל המבואה כולל גם "גלריית פרוזדור" בה מוצגות תערוכות מקומיות. יחד עם קומת הכניסה של מתנ''ס ערד, מוצגות במבנה זה ארבע תערוכות במקביל. חתיכת עניין.

לאורך השנים הגדרתי את עצמי כמנהל מוסד תרבות ללא מוסד תרבות. כשבנינו את המרכז, מצאתי את עצמי סוף סוף. המרכז היה ספק תוכן מתמיד, שגייס את הכוחות הטובים בערד ובישראל כולה לטובת יצירת עניין והשראה אל עולם התרבות הישראלי. כשהפגשתי בין לאה לראש העיר והיא פרסה בפניו את קורות חייה, הוא שאל אותי: למה אנחנו צריכים אצלנו אוצרת טובה כל כך? עניתי: כי אם זו לא תהיה הגלריה הכי מעניינת בארץ, אני לא מוצא סיבה לפתוח אותה.

אני לא יודע אם אנחנו הגלריה הכי מעניינת בארץ, אני מקווה שעשינו כמה דברים טובים לאורך השנים. גם קשה למדוד, לשקלל תגובות, להבין לעומק (הדס אמרה לי פעם: תוכל לראות רק אחרי 3-4 שנים). העיסוק בהמצאה, בחדש, במחקר, החיבור לאמנים שמגיעים לתכנית שהות האמן, המעוף שמחייב כל העסק הזה - it was one hell of a ride!