ההמתנה משגעת את כולם. יש שיושבים בלובי (הרברט סמואל: בהיר, רועש ולא אקוסטי; לוט: אינטימי ומלא צוותים; ורט: מאוורר ומואר; רויאל: מיושן וצפוף) ורק מסתכלים נכוחה.
הלובי הפך לכיכר העיר: מתנדבים מגיעים ומתחילים לנגן. צוותים של משרדי ממשלה פותחים דוכן ומחכים לאנשים. מטפלים הוליסטיים עוברים בדרך למתחם שפתחו מאחורי פרגוד. כמה נשים נחמדות פורשות גלילי צמר ומסרגות, ומזמינות את כולם לסרוג.
ועדיין: נכוחה.
כמה כבר אפשר להעביר את הזמן.
רוצה לעבוד? אני שואל את נפתלי טימסית בלובי של הרברט.
מה פתאום. 42 שנה אני עם הסופר בשדרות, כולם מכירים אותי, אף פעם לא הפסקתי לעבוד. אז עד שכבר אני יוצא להפסקה? נחכה כמה שנחכה. סבלנות יש לי.
ויש זוג מבאר שבע, שבחר לשכור חדר במלון על חשבונו, כבר חודש. שמעתי את האזעקה הראשונה מעל הראש, היא אומרת, ואמרתי לבעלי שאנחנו לא נשארים כאן. אז שורפים את החסכונות, מה נעשה. בשביל מה עבדנו כל החיים. לפעמים נוסעים חזרה הביתה. ואז מתחילות האזעקות ואנחנו חוזרים לכאן.
ובעלה מחרה אחריה: 400 שקל מונית לכל כיוון! ראית מה זה?
הזמן מתחיל לדחוק.
החדרים למעלה קטנים וצפופים.
שני ילדים עושים סיבוב עם אוטו קטן מסביב לכיכר הכניסה, ואז עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד.
מישהו זורק משהו על ה-22. עד לתאריך הזה, בטוח נשארים במלון. זה מה שהמדינה אמרה. עד שיחליטו אחרת.
יש הרבה שכבר חזרו הביתה. המלונות חצי ריקים. חזרו, ואולי יבואו שוב לכאן אם יהיה נורא בבית. אז לא עשו צ'ק אאוט. שדרות בפיילוט, ויש לנו גיבוי בחדר 867.
אחרים משתגעים מדאגה.
מישהו שולח לי הודעה קולית.
שלום אני תושב שדרות. רציתי לדעת עד מתי אנחנו פה. אומרים לי עד 22.11 ואחרים עד 1.12, אתה יכול להגיד לי בבקשה עד מתי אנחנו פה? אנשים פה לא יודעים מה לעשות. שתי כיפות ברזל העבירו לקרית שמונה. מה אנחנו אמורים לעשות?
אני עונה: לאף אחד אין מושג בשלב זה. חיים משבוע לשבוע… נקווה לטוב.
ואז: שמעתי עכשיו שהצבא הולך עד הסוף, ואני ככה לא יכול לקחת את הילדים לשדרות. הילדים שלי פוחדים, אני לא יכול לקחת את הילדים שלי ככה, במלון ייפתח להם בית ספר, הם צריכים להיות במסגרת. אני את הילדים שלי במלחמה לא אקח. כי הרמטכ"ל רוצה להיכנס עד הסוף ברצועת עזה, ויהיה בומים וגם ככה הילדים בפחד.
אני עונה: אנחנו לא יודעים מה יהיה. אין לי מידע נוסף על זה שיש לך. מבטיח לעדכן כשזה קורה.
ואז, למחרת בבוקר: מה אנחנו אמורים לעשות עד ה22? אתה יכול להגיד או לא? אנחנו צריכים לדעת.
אני עונה הודעה קולית ארוכה. במקום להסתכל רחוק, להסתכל על הכאן ועכשיו ולחיות אותו כמה שאפשר.
ואז: פשוט לקחו לנו כיפת ברזל. מה אני אמור לעשות. עכשיו היה גם צבע אדום בשדרות. יש לנו כיפת ברזל שבקושי עובדת. הם פשוט דפוקים, מי הם בכלל שיקחו כיפת ברזל שלנו לקרית שמונה.
כל בוקר קיבלתי ממנו הודעה קולית: אתה יכול לספר לי מה הם החליטו? אני לא יכול לשלוח את הילדים שלי לבית ספר עד שתיגמר המלחמה. גם ראש העיר שלנו אמר שהוא לא מכניס תושבים לעיר עד שיירגע.
ובוקר אחרי: אמרו משהו? אומרים משהו? כי זורקים על תושבי שדרות. כי אנשים פה לא יודעים מה לעשות.
ואז: תגיד לי בקשה, אף אחד לא אומר לנו כלום. ילדים משתגעים בלובי. אתה יכול להגיד לי מתי בבקשה? יש לי ילדים? אתה יכול להגיד לי? 22 מתקרב.
אני עונה: אף אחד לא יודע.
ובמהלך השבוע הזה, אני בעצמי מתחיל לחשוב יותר על ה22.
הרי כל יום אני בונה משהו, מזיז משהו, מסדר משהו. העיר נבנית ומסתדרת, ויש שופלים וטרקטורים ואנשים עם וסטים, והסבלנות העולמית! בכל העולם! נגמרת! בכל העולם! ואנשים חוזרים, ומתחילים לסדר את הבית ולזרוק את הזבל ולעשות כביסה במכונה כמו בני אדם.
ואני, שהתמכרתי קצת לכל זה, רוצה להישאר כאן ולבנות, וגם מת שכולם יחזרו הביתה. ואז, כל פעם שאני רוצה לעשות משהו, התאריך הזה נראה לי יותר ויותר אמיתי. והוא מחליש אותי. פתאום, אני מתנתק ומסתכל על הים. כשמציעים לבסס מסורת של אירוע שבועי, אני רואה את הסוף ומציע להתמקד ברגע. לחשוב במיידי, באירוע אחד, כי מי יודע, אולי כל זה חלום וזהו.
כל זה גם מביא אותי לדריכות גדולה: כל מה שלא ניתן עכשיו, כבר לא ניתן. הבועה הזו שיצרנו, שיש בה הרבה יותר הזדמנויות לכל שדרותי, שהפכה לחגיגה של שיקום, ושמחה, ולימוד, והתרעננות, כל אלה ייגמרו בחדר בבית, עם תותחים באופק וריח של בישולים ושום דבר אחר.
איזה ברדק.
בהערכת המצב, עם כל הקודקודים, הקודקוד הראשי אומר שבינתיים, האריכו בעוד שבוע. העיר נושמת לרווחה.
ורגע אחרי,
מסתכלת, חלולה, בהרי מואב.
איך הם משתקפים בים.
Kommentare