top of page
  • תמונת הסופר/תאורן עמית

בובות ההנצחה שלי

יש אחת, שמעתי, כל היום יושבת בחדר שלה, סורגת. כל היום רק בובות ובובות.

צהריים אחד עליתי לקומה 6 במלון הרברט סמואל, שהיה לבית דירות. ג'ולייט בדיוק התעוררה משינה טרופה. היא הסתדרה במהירות.

"אז אני ג'ולייט, ואני יושבת פה כל היום וסורגת כדי להוציא את עצמי מזה", הצביעה בידה על הטלוויזיה הפתוחה על חדשות. [בכל החדרים בהם ביקרתי, הטלוויזיה תמיד הייתה פתוחה על חדשות. אף פעם לא בקול. נראה שרצועת החדשות הנעה בתחתית המסך היא כמו שעון, כל משפט מעביר עוד רגע, שאחרת לא היה עובר. הפרשנים עם הז'קטים שומרים על המדינה עובדת. מבט רגעי מאשר שעדיין יש מישהו על המשמר, מישהו שחושב משהו, שלא שוכחים. ואולי להפך]

"אלה הבובות שלי". כמה בובות, בערימה על המיטה, בצבעים שונים, חמודות מאוד.

במבט שני: כל אחת גדומה, קטועה, מחבקת אחרת.

"מה זה, ג'ולייט?"

"אלה בובות המלחמה שלי".

היא לוקחת אחת כתומה גדולה, מחבקת חמישה ילדים קטנים. "אתה רואה? זו אמא שמגנה על הילדים שלה".

"ביבס?"

"לא, זו אני".

"ואלה?" אני מצביע על זוג בובות כחול, לכל בובה רגל ארוכה ורגל קצרה.

"היה איזה סיפור של שני בני זוג שברחו יחד, לכל אחד נקטעה הרגל".

אני לא זוכר כלום, אבל אין דבר שיכול להיות לא הגיוני.

"אני צריכה עוד צמר. אתה יכול למצוא לי צמר בצבע חאקי? אני רוצה לסרוג חיילים".

ואז אומר לה: בואי נעשה מזה משהו.

ואנחנו ממיינים את הבובות לסצנות: מי לסצנת נובה, מי לסצנת בארי, מי ייוותרו לבד. ואנחנו מבינים: נציב אותן יפה. נזמין אנשים. בעוד עיר ים המלח מתפנה מתושביה, תהיה זו שירת ברבור אחת מני כמה.

והיום הזה מגיע, ואנחנו מנקים טוב טוב את הבית ליוצרים, ומחליטים על שם: בובות ההנצחה שלי. ועפרה, המורה הרגישה לאמנות, מגיעה לעזור. ואנחנו חושבים, ומחברים ומסדרים: את החיילים במסדר מול גופת חייל; את הילדים שעוד לא נולדו, בתוך אמבט מלח; את הגופות השרופות לצד שתיים מחובקות, נשענות על גליל נייר מגבת. משפחת ביבס לא עומדת לבד: צריך להביא כוסות חד פעמיות מחומוס אליהו. עת היום גולש לזמן אחר הצהריים ולערב, הטקס הפרטי של ג'ולייט בן שושן משדרות מוכן בקצה פסאז'.


ג'ולייט, שסרגה לעצמה קשת צמר אדומה ושמה בשיער, התלבשה יפה ככלה בחופתה, נעמדה לקבל את הקהל. באו מהמלונות, באו מהרחוב במקרה, והיא עברה אחד אחד והסבירה לכולם. והבובות על המיטה היו לגיבורות קטנות של ערב.


גלריה אד הוק, כמו כל עיר האד-הוק הזו, עומדת על חוטי ברזל ארעיים, מחזיקה להרף. בחמש וחצי, השמש שוקעת על הרי מואב. עוד מעט נקפל: נעשה פו, והכל ייפול מעדנות חזרה לתוך הארגזים.



5 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

פסח

Comments


bottom of page