כשיצאנו

כשיצאנו, לא הייתה לנו דקה. תחת אש: מה היינו אמורים לעשות. תמיד אתה שואל את עצמך מה היית לוקח אם היה לך רק דבר אחד לקחת. בסוף זה הכי בנאלי: תחתונים. כמה חולצות, שתהיה מוכן ללבוש שוב ושוב. לא מה ייתן לך כוח. את הכוח לא תמצא בדברים. אז אתה לוקח מזוודה אחת ויוצא בלי לחשוב. 

כשטסנו מכאן, זה היה אותו דבר. לא משנה כמה זמן יש לך, בסוף תחתונים ומחברת ריקה, ואולי ספר שאתה רוצה לצלוח סוף סוף. תיסע יחף, מוכן לבאות. לא תיקח איתך את עברך. לא תרצה להיזכר: רק לבלוע את מה שיבוא.

במלון, בנינו את הבית החדש שלנו. הציור שציירה הילדה בערב אחד, שהיה בו געגוע לבית ששכחה כמעט; איזה דובי צעצוע שמצאנו באחד ממרכזי החלוקה. משחק קופסא שקיבלנו ממשאית חנוכה של חב"ד, שחשבנו שיהיה לנו לכמה רגעים של יחד, אבל נשאר בניילון. כשאתה הופך חדר לשלך, הרגעים מסתדרים יפה על מסעד המיטה. ומה ניקח מכאן? ומה נשאיר מאחורינו?

הרגע שיבוא יהיה גם הוא חד, כמו הרגע בו עזבנו. כשתבוא צפירת ההרגעה, נארוז מיד. את רוב הדברים נשאיר בחדר. אחרי כמה דקות, המזוודה כבר תהיה מוכנה ליד הדלת.

אולי אפילו לא נחכה לאוטובוס.

לא היה כל כך רע בין העקורים, אבל גם לא שום דבר לקחת הביתה.

אולי החדרנים ייקחו: הספר שמצאתי בספרייה המאולתרת, זה השחור עם הסיפורים מסין, כל ערב הסתכלתי עליו ליד המיטה, כאילו שרק אם אפתח אותו תבוא לי איזו גאולה מהמזרח. כמה רציתי, ולא פתחתי פעם אחת. אולי ייזרק לפח.

החולצה האדומה שלה מכאן, גם היא נותרה די חדשה, לא בדיוק מתאימה לה, אבל כשלבשה אותה, נראתה פתאום קצת אחרת. היא לא תיקח אותה.

איזה צמיד חרוזים מאיזו סדנא. דווקא יפה, לא חשבנו שאי פעם נעשה יחד צמיד חרוזים –

גם את הים הגדול נשאיר כאן.

ואת רגעי ההמתנה, והשעמום, והחדש שהוא תמיד ישן, ואת הזמן נשאיר. את כל הזמן נשאיר. את השכנים. את השיש שבלובי. את החיילים. המתנות.

נצא יחפים, כמו שבאנו.

וכשנגיע הביתה, כולנו, נפרוק מזוודה קטנה. ננקה הכל טוב טוב, את כל החדרים, נכניס את כל המצעים לכביסה. ניתן למכונה להסתובב שלוש שעות, עם המרכך שהאישה הכי אוהבת. 

נחזור: כל אחד לחדרו. לחלומותיו. לרחוב שמעבר לחלון. 

בערב, נביט זה בעיני זה: זה לא היה, נכון? בעצם, לא קרה שום דבר.