כמה מיקרו טקסטים משאגת הארי

(יום במלון עם מפונים שהם לא אני)

אתה עובד כל כך קשה לבנות בית.

עד שאתה אוסף את כל הדברים, מסדר אותם יפה יפה על מדף, וקונה ארון, ומסדר בארון, גם זה יפה יפה, את כל הבגדים שהבאת, ומגיע לחוץ לארץ וקונה איזה תבלין מיוחד ושם במגירה. ושם מסמר ותולה תמונה שנתן לך מישהו. ואז אתה מסתובב באיזה מקום ומוצא שטיח נהדר, וחוסך שקל לשקל וקונה אותו, ומסדר אותו בדיוק במקום הנכון שייצא הכי טוב.

ואז באים אורחים ואתה שמח, כי הבית שלך זה כל מה שרצית שיהיה.

ואז בא טיל חצי טון, ופתאום אין לך כלום.

פתאום, ככה, אתה רק מה שאתה לובש, בלי שום כלום, ואתה יושב ככה על ספה בלובי של בית מלון. וכל כמה דקות אתה קופץ כי חשבת שבאה התראה, ולא באה. ואתה חייב לנשום, זה לא ככה חיים זה, ואתה יוצא רגע, נכנס לאוטו עם בת שלך ובוחר איזה מוזיקה תשים חזק חזק בפול ווליום, לעשות חגיגה באוטו, לנסוע קצת, לחגוג רגע למה מה קרה, ואז אתה יורד מהאוטו וקונה איזה כמה ממתקים ככה שיהיה טעים ומתוק וחופשי, ונכנס לאוטו עוד הפעם ומדליק עוד פעם מוזיקה חזק, הכי חזק שיש, ואז סקאקח החרא הזה של ההתראה בפול ווליום! באוטו!

מה אני לא הלך לי כל הבית מטיל חצי טון?

מה זה מה שמגיע לי?

אני עשיתי משהו רע?

עכשיו אומרים לי תמלא זה וזה, ותחפש מקום לגור ותמלא עוד טופס, ואני לא מבין כלום ולא רוצה כלום.

אני עוד מרגיש את זה.

את זה שיכולתי למות.

אני יכולתי למות וזהו.

אני יכולתי למות וזהו באותו רגע עם החצי טון.

אתה מבין מה זה חצי טון?

כי אני לא ידעתי.

****

(הערכה ריאלית לפני שערי הגיהנום)

לא היה צפוי מזה.

החשמל כבה במקלט, ואחריו גם לא היה אינטרנט. אחרי כמה שעות גם לא היו מים בברזים.

הגנרטורים, הבטריות, הפאוורבנקים, החזיקו כמה שהחזיקו.

הדלק נגמר, וגם ככה לא היה איך לשלם עליו. הספיק לנו בדיוק לנסיעה אחת למרכז הארץ. אז לא נסענו.

ניסינו להדליק רדיו, ואף תחנה לא עבדה.

ניסינו להתחבר לאיזו תחנה בערבית. גם אלה לא פעלו. פתחנו את הארון לראות מה יש לנו. אוקיי.

זה רק אנחנו?

אולי זה רק אנחנו?

הכל ייפתר, אמרנו לעצמנו. העורקים של המדינה, כל עורקי המים והחשמל והגז וגלי האתר, והוייפיי - את כל אלה אי אפשר להשבית. אחד מהם יעבוד.

בארה״ב הראו תמונות מהלוויין: איך הוחשך ברגע אחד של קטסטרופה, כל המזרח התיכון. לילה אחרי לילה, לא נשאר אור אחד דלוק בחבל עולמי שלם.

הימים היו מבלבלים מאוד. אחרי הכל, כולנו מאמינים בעולם, במדינה, בעיר, בחברות חשמל ומים, בחברות טלוויזיה ואינטרנט. זה די ברור לנו. הכל יסתדר: מישהו מסדר את זה. אי אפשר שלא לסדר את זה. אחרי כמה ימים של המתנה לאנחת רווחה כלשהיא, הבנו שאולי לא כל כך מהר.

שאנחנו צריכים לספור את כל מה שיש לנו, וגם לנעול טוב טוב את הבית.

אנחנו צריכים למצוא עט ודף.

אנחנו צריכים לזכור איך כותבים. כמה לאכול. כמה פעמים להתקלח.

להמתין, אבל גם להערך.

***

(הערכה חלופית לפני שערי הגיהנום)

שעת השין מגיעה. הנשיא הכתום עומד מול כל העולם כולו. ״האויב לא עמד במילה שלו״, הוא אומר. ״והוא צריך ללמוד לקח שהוא לא ישכח כל החיים שלו. הרימו את העיניים, אזרחי איראן, הנה אנחנו באים! הבטחנו את שערי הגיהנום - ואנחנו מקיימים!״

בשמי טהרן מופיעים מסוקי ענק, ואחריהם מטוסי קרב. וחיילים בתוכם, מפנים רמקולים עצומי ממדים למטה, אל העיר, מתוכם בוקע צליל מוכר. זה וגנר? לא! זה מייקל ג׳קסון!

Heal the World, הוא שר, make it a better place

והעם האיראני המפוחד מסתכל משתאה במחזה המוזר. מאמריקה הרחוקה אומר הנשיא הכתום: ״אנחנו לא רוצים להרע לכם. אנחנו לא רוצים להרע אף אחד. לא באנו להכות או להרוג, פנינו לשלום, אהבה ואחווה בין העמים. בואו - בואו ונהיה טובים אחד לשני. אנחנו נעזור לשקם את האומה הכאובה שלכם. אתם תסכימו להיות קצת יותר טובים, ויחד - יחד נרפא את העולם!״

הנשיא הכתום סיים וחייך.

הטייסים האמריקאים נחתו בשדה התעופה המופצץ, ירדו מהמטוס וחיבקו את המקומיים הראשונים שראו. כולם בכו מאושר.

בוקר יפה עלה על ארץ ישראל.

בברכת ארמגדון שמח לכל חברינו.